פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      עוברים מ"בתמצווש" ל"בנות מצווה"

      טקס בת המצווה נראה בשנים האחרונות כמו טקס בברודווי. בנות שיוצאות מצדפות או רוקדות לצד עשרות רקדניות ומה לא? האם כך זה צריך להראות? בגן יבנה החליטו לעשות את זה אחרת

      מאיה לוי ילדת בת מצווה (צילום מסך)
      (צילום מסך)

      בשנת 1984 חגגתי את בת המצווה שלי. בשעה 06:30 בבוקר אמא העירה אותי כהרגלה. יצאתי מחדרי למטבח ושם על השולחן היו מונחים תה עם נענע ושתי עוגיות. "מזל טוב מאמי!! אמרה לי אמא. "היום את בת מצווה, שתגדלי ותשגשגי ושה' ישמור אותך. מתוקה שלי, הנה 10 שקל. תקני לך חצי לחם שחור, חלב ו100 צהובה...יאללה רוצי שלא תאחרי לבית הספר ואל תשכחי לנקות ולארגן את המקלט למסיבת כיתה ביום שישי, היום נעשה קניות של חטיפים"... ככה בדיוק חגגתי את בת המצווה שלי, והייתי מאושרת.

      עברו 30 שנה והעולם השתנה. נדמה כי, טרנד ה"בת-מצווש" שתפס תאוצה בעשור האחרון יצא משליטה. ולמה נדמה? כי בלתי אפשרי לדעת היום, מי רוצה יותר את המסיבה הגדולה, הראוותנית והמוגזמת לחלוטין- האמא או הילדה? כשהתחילה התופעה שמעתי אמהות ונשים מתלוננות על ילדה קטנה, עוד לא בת 12, שמשגעת את ההורים בדרישה ותביעה לחגוג מסיבת מצווה בסגנון ההופעות בברודווי. כמעט והאמנתי לכל האמהות המסכנות שנותרו חסרות ישע, עד שהוזמנתי למספר ארועים שכאלה וגיליתי שאין לי שום יכולת להגדיר ולסווג את המסיבה: בת מצווה? חתונה? ערב כישרונות משפחתי? קברט?

      את הערב פותחת בשירה ילדה שאמורה להיות בת 12 אבל נראית כאילו היא עוד רגע מתגייסת, וההורים שלא הספיקו להפגין את מיטב "כשרונותיהם" בחתונתם, הפעם הולכים על כל הקופה....ולא היה אפילו צדיק אחד בסביבה שיספר להורים המאושרים שהם וכשרון רחוקים כמו מזרח ממערב....

      אחרי שני ארועים מהסוג הזה הבהרתי לבנותיי (3 שיחיו) שבמשפחתנו זה לא יקרה לעולם. גילוי נאות- הבכורה, שחגגה בשנה שעברה 12 חוותה תחושת החמצה מרה. הלוואי ויכולתי לכתוב שהיא ממילא "לא בקטע" והערכים הם אלה שחשובים לה, אבל היא לא, היא כמו כולן, מקסימה, מתוקה, רוצה להופיע, להשוויץ...ובשביל זה אנחנו פה. לוקחים את ההגה בשתי הידיים ומנסים להתחיל את אותה ההרצאה בפעם המיליון: "לכל דבר יש את הגיל שלו והזמן שלו...ולגיל המצוות יש משמעות כל כך חשובה וערכית בהתפתחות ובמעבר שלך מילדה לאישה..." אבל בנות בגיל המצוות לא אוהבות הרצאות.

      לשמחתי, אני גרה ביישוב גן יבנה שבו מתרחש נס לא יאומן בנושא הבת מצווה. זיקה (זהות יהודית-ישראלית-קהילתית) היא תוכנית יישובית שמובלת על ידי 30 תושבי גן יבנה שבהתנדבות מייצרים ביישוב שלנו תרבות יהודית-ישראלית משמעותית, רלוונטית למאה ה-21 ומאד מאד קהילתית. מתנדבי זיקה יצרו בגן יבנה תוכנית מופלאה עבור 800 ילדי כתות ו-ז והוריהם.

      "מסע שנת המצווה"- כפי שנוהגים לכנותו בגן יבנה מתחיל בכתה ו' ובמשך שנתיים מזמן לילדים ולהורים מגוון פעילויות לימוד, התנדבות, טיול, שיח, ערבי תרבות ועוד סביב נושאי התבגרות, אחריות ושייכות לקהילה, לעם ולמדינה.

      בראשית השנה הוזמנו אמהות ובנות כתות ו' למפגש פתיחת המסע. התרגשנו מאוד, אם כי לא ידענו מה מצפה לנו, אך עצם ההזדמנות לשבת בצוותא עם בתי, ליצור תא קטן ואינטימי בתוך התא המשפחתי המאוחד יצרה לנו תחושת של התקדשות. את המפגש ניהלה המחנכת בחום, רגישות ואהבה וניצחה על ההרמוניה ביד אומן. כל ילדה התבקשה להיכנס לדמות אמה ולדבר בשמה על חייה כאמא. כל אמא התבקשה להיכנס לדמותה של בתה ולדבר בגוף ראשון כילדה.

      אם היינו נערכים מראש בדליים וקערות, ספק אם החורף הזה היה נחשב כבצורת...הדמעות שזלגו מעיניי כולן מהתרגשות העידו על הצלחת המשימה הגאונית הזאת. בהמשך המפגש סיפרנו על הערכים המשפחתיים החשובים שקיבלנו מהאמהות והסבתות שלנו ומה אנחנו רוצות להנחיל לבנותנו. התחושה היתה של שרשרת דורות יהודית ארוכה שמובילים אותה ערכים של "ואהבת לרעך כמוך", "ערבות הדדית", "מתן בסתר" ואחריות שכל דור לוקח על עצמו כלפי הדור הבא.

      את המפגש השני, גם הוא כיתתי, ערכנו בבית אחת התלמידות שבו נפגשנו שוב אמהות ובנות לערב "הפרשת חלה". למדנו על המסורת, המצווה, הערכים שבמנהג ובעיקר חווינו ערב של שמחה וצחוק.

      לפני כחודשיים התכנסה כל קבוצת האמהות והבנות של כתות ו' ליום ספורט גיבושי. הגענו ספורטיביות וחדורות מוטיבציה להביס את הזאטוטיות הקטנות במשחקי ספורט היתוליים, אבל מה לעשות...הגיל עושה את שלנו, הפסדנו ובאהבה.

      די לבת מצווש (באדיבות המצולמים)
      בת מצווה שנראית אחרת בגן יבנה (צילום: באדיבות המצלם)

      את גולת המסע המרתק שעברנו במהלך השנה חתם טקס בנות מצווה יישובי- מפגש שאליו הגיעו200 אמהות ו 200 בנות המצווה מכל בתי הספר הממלכתיים ביישוב, ככלות מצווה טהורות ותמימות לבושות לבן ונראו כמלאכיות מתוקות. בתוכנית זיקה כתבו מחזמר מקורי שבו בנות המצווה מקיימות דיאלוג עם רבקה אמנו, אליס מילר, רחל המשוררת, עדה יונת, עדינה בר שלום ולאה גולדברג.

      בדרך קסומה הם הצליחו להפיק מחזמר בהשתתפות של קרוב ל-200 בנות מארבעה בתי ספר שונים בתהליך של שותפות וקהילתיות יוצא דופן. היה ערב קסום ומהנה, אינטילגנטי ומרחיב את הלב. הבמה היתה שייכות לבנות בלבד. לא אומן אורח, לא אמא ששרה, אבא רוקד, לא דיג'יי ואפילו לא רקדניות מקצועיות. בנות מצווה בלבד במחזה ערכי, קהילתי, יהודי וישראלי כל כך. חזרתי הביתה בתחושה שכשלהורים ולקהילה יש אמירה ערכית ברורה הבנות מזהות את גרעין האמת ומתמסרות לזה.

      ההוכחה הסופית שלי לכך שיצרנו בגן יבנה מענה אמיתי ל"בת מצווש" הגיעה בשבוע לאחר מכן כאשר בתי השנייה, שטרם חגגה בת מצווה, הציעה לנו מסיבה צנועה "רק לחברים", אפילו בבית, כזו שאנחנו נעשה בעצמינו...