השבת שלפני חג הפסח מכונה "שבת הגדול" בשל ההפטרה השאובה מתוך ספר מלאכי. מלאכי הוא אחרון הנביאים ועם נבואתו החותמת את הספר- מסתיימת שרשרת הנבואה ונפתחות חגיגות הפסח. הפסוקים החותמים את ההפטרה לא מרפים ממני כבר מספר ימים ובעצם אינני היחידה,פרשנים רבים הפכו בהם והפכו בהם.
כג ה?נ??ה א?נ?כ?י ש??ל?ח? ל?כ?ם, א?ת א?ל?י??ה ה?נ??ב?יא--ל?פ?נ?י, ב?ו?א יו?ם י?הו?ה, ה?ג??דו?ל, ו?ה?נ?ו?ר?א. כד ו?ה?ש??יב ל?ב-א?בו?ת ע?ל-ב??נ?ים, ו?ל?ב ב??נ?ים ע?ל-א?בו?ת?ם--פ??ן-א?בו?א, ו?ה?כ??ית?י א?ת-ה?א?ר?ץ ח?ר?ם
הנבואה מסתיימת בהבטחה לשלוח ביום ה' הגדול והנורא את אליהו הנביא בכדי לבצע משימה שדמותו המקראית מעולם לא היטיבה לעשות. אליהו מתבקש לעסוק בקירוב לבבות. מה לו, לאיש הזועם ותוקפני הזה ולעסקי קירוב ומשפחתיות? האיש שאין לו משפחה, שנדמה שאין לו אמונה בעמו ומעולם לא סינגר עלינו בפני בורא עולם מתבקש כעת, ביום הגאולה [או הדין] להתגייס לטובתנו, לסייע לנו להתחבר. מוזר.
ובכלל- העיסוק בסוף דברי מלאכי בקשרי אבות ובנים נוגע ללב. יש בו יושר והכרה במרחק הנפער בין הדורות, בפער האימננטי במשפחה ובמאמץ שאנו נדרשים לו על מנת להכיר זה את זה ולעיתים זה בזה. וזו ההפטרה שמקדימה את חג החגים שלנו.
לטעמי- יותר מכל חגי היהודים- חג הפסח עוסק במשפחתיות, בשרשרת המסירה ובמסורת הייחודית שלנו- ודווקא משום שאינו מפחד מהערעור ומהרהור. באופן פרדוקסלי, זה חג פוסט מודרני במובן הרחב ביותר. חג שמרכז הכובד שלו אינו נוגע באמירת "אמן" באופן אוטומטי אלא בשאילת שאלות ובפירוק המבנה הקיים.
המסורת מציבה בתוך ההגדה את הקושיות, את הבנים השואלים, את הספק כאידיאל. הבן שאינו יודע לשאול הוא הבן המאכזב- משום שכשלנו בחינוכו ולא למדנו אותו לברר את המציאות ולתהות על קנקנה.
שנים סברתי, כמו חלק גדול מחבריי בציבור ה"כללי", שהיהדות מבקשת שנהיה שבויים בהתרגשות מזויפת וחלקית, שנהיה אומרי "הן" קולקטיבי ולא נשאל שאלות המקשות את החיים: שאלות של מוסר, של קיפוח ומעשי אכזריות- שהתנ"ך הקדוש רווי בהם.
והנה מסתבר שחג אחד, החג האולטימטיבי העוסק בזיכרון המכונן המשותף לנו, מזמין את בני העם לברר ולבחון את טיב הקשר, והחג הזה- יש בו עוצמה משפחתית של התכנסות, והחג הזה שואב רעיונות מכל הסובב אותו- מהמשתה הרומי, מהתרבות המקיפה את מציאות עמנו, מהמסורות של השבטים השונים שהיינו כל העת. בחג הזה יש סירוב להכנע לפחד השמרני שמנסים להחדיר בנו לאורך הדורות ולכן מרכזו שאילת השאלות. כל כך פשוט. כל כך מסוכן.
הצורך להשיב לב בנים אל אבות ולהפך, נובע מתוך התחושה שהדורות אינם דוברים אותה שפה ונדרש מעשה של חניכה ומאמץ כדי להתקרב, כדי להסב אל אותו שולחן ולהכיר זה בתודעתו של זה. מפתיע שהפסוק מבקש מאמץ הדדי. הצורך להישאר מובן והצורך להבין את הזולת מניח כי גם המשפחה היא לא תא הרמוני ביסודו.
ואכן, אצל רובנו, כל סדר פסח מחזק את התחושה הזאת, שהמפגש המשפחתי בעצמו מתכתב עם מכות מצרים ושהאכילה לבדה לא מרגיעה את הדרמה המשפחתית. [תעשו טובה ותרחיקו מדודה רחל את הבקבוק מהר, למרות שמעשה שתיית היין בעצם מבקש להפחית את מפלס החרדה בסיפור הזה]
לכן מרגש בעיני שהנבואה החותמת היא כזו המתבוננת בתא המשפחתי ומבהירה את הצורך במפגש ובהתקרבות. זו נבואה שמרחיקה את אלוהים וממקמת אותו בתפקיד המעניש, בתפקיד האלים והפחות רלוונטי להתפתחות העלילתית. הוא שולח נציג מטעמו- זה כן.
אלוהים שולח שגריר, מתווך שדמותו תלושה מהקשר שכן אליהו [למרות המסורת] איננו "זכור לטוב". עבור מי הוא עושה זאת? האם אליהו יוכל לסייע לאבות ובנים להפגש? כיוון שהנציג עצמו הוא דמות מורכבת, אלימה ומסוכסכת הרי שנדמה כי עצם השליחות קשור במעשה התיקון שאליהו צריך לעבור עם עצמו ולאו דווקא ביכולות הבין-אישיות הטבעיות שלו.
בעצם יש כאן שלושה מסעות. המסע של האבות אל הבנים, המסע של הבנים אל האבות והמסע של אליהו, שמתחיל בהפטרה ויעבור גם דרך שולחן החג. מסתבר שאנחנו לא זקוקים לביקור שלו.. זה הוא שזקוק לביקור בביתנו, כדי לחזות במסורת הנמשכת בכל בית ובית, בכל דור ודור. כדי לשוב ולהיות איש אמונה המאמין גם בעמו ולא רק בעצמו.
הדמויות של ההפטרה יופיעו אצל שולחננו בעוד ימים ספורים. בנים המקשים קושיות, אבות המעודדים את הבירור, אליהו שעשוי לפקוד את ביתנו ונמזוג לו כוס חמישית מתוך תקווה תמוהה שיופיע [דוד יוסי, כבר שנים אני מזהה את הנעלים שלך מתחת לגלבייה] ואלוהים, המוציא אותנו ממצרים אבל "על הדרך" מיצר מפגן כוח אלים ואכזרי בדמות עשרת המכות. הוא מכה את הארץ חרם אבל למזלנו הפעם אנחנו לא מטרת הסיכול.
המפגש של בית ישראל עם מסורת החג מעודד משום שלמרות המאמץ של מחברי ההגדה להעלים את משה מהסיפור שלנו, מרכז הכובד של הדרמה נשאר אנושי.
ועוד קושייה שיש להקשות בה ולהוסיף ולהקשות עד שהצרימה תוליד מעשים הרבה: למרות הכל, היופי של המסורת חלקי ויישאר כזה משום שלא מופיעה בו אף מילה על בנות ועל נשים שמקומן נפקד מההפטרה, מההגדה ומהשפה היהודית של הדורות הקודמים. מזל שיש עוד עבודה. מזל שאנחנו יכולות ויכולים לה. להשיב לב ולהתקרב גם לציבור הנשי המושתק למרחקים. בכל דור ודור חייבות אנו לראות ולהראות את עצמנו. שיהיה חג של חירות הנפש.
שבת של שלום.