"הכול קטן לעומת החירות שקיבלת בערב פסח", מספרת תמר שהשבוע באופן מפתיע, ובלתי צפוי קיבלה תמר גט מבעלה, לאחר 30 שנים של "נישואים אומללים". היא, אם לשבעה ילדים שרובם כבר חצו את גיל ה-18, באה והולכת במשך שמונה שנים בין בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה בניסיון לנתק את הקשר עם בעלה.
"החיים במחיצתו היו קשים, רוויי שנאה, השפלות והתעללות. פיזית ונפשית. בי ובילדים. הקושי הגדול ביותר שחוויתי היה ההסתה הקשה שהסית בעלי את הילדים כנגדי". בשלב מסוים, הרגישה תמר כי החיים אינם כתמול שלשום. "הוא מיעט להגיע הביתה".
תוך זמן קצר, גילו לה הילדים כי אבא נישא לאשה נוספת. ולא זאת בלבד, אלא שיש להם אח למחצה מאותה אישה שנייה. כאן החליטה תמר לקחת את גורל חייה בידיה ולהתגרש. על אף שבעלה קיים מערכת יחסים זוגית עם אישה נוספת, הוא לא רצה להניח לה. הוא טען כי ילדים להורים גרושים נחשבים לסוג ב' בעולם השידוכים. "ניכר כי הילדים עברו הסתה קשה".
לאחר הגשת תביעות בבית המשפט ובבית הדין, הבעל עזב את הבית, ועבר להתגורר במקום אחר. חלק מהילדים עברו לגור איתו יחד. לאחר "שהבטיח להם הרים וגבעות". תוך זמן לא רב, הילדים חזרו לגור עם אמם. תמר מעולם לא עבדה קודם. עול הבית והטיפול בילדים היה כל עולמה. הבעל לא שילם מזונות לילדיו, והיא נאלצה לצאת לעבוד בעבודות מזדמנות לפרנסת משפחתה.
בית הדין הרבני לא מיהר לכפות על הבעל לתת גט ובשלב זה פנתה תמר לארגון "יד לאשה" מבית "אור תורה סטון". לכאורה, המצב היה נראה להם ברור. הצדדים חיים בנפרד, לבעל יש אישה אחרת וילד מאותה אישה. ניתנו פסקי דין ברכוש ומזונות, ונראה כי הדרך לגט סלולה.
הטוענת הרבנית של תמר דאגה שיצא פסק דין מפורש לחיוב גט, ואז לא נותר אלא לחכות לדיון בו יינתן הגט. כאן חל המהפך. "הוא הגיע עם אחיו, כאשר ראשו מושפל ארצה, לא מגיב לסביבה, ממלמל דברים בלתי מובנים, לא ממקד מבט, וניכר כי הוא אינו מודע לסובב אותו".
כל הנוכחים באולם בית הדין הוכו בתדהמה. לשאלת הדיינים ענה אחיו של הבעל כי מזה כשבועיים אחיו אינו יוצא מחדר מגוריו ואינו מתקשר עם הסובבים אותו. בית הדין הזמין את הצדדים לדיון נוסף. התנהגותו של הבעל רק החמירה. בית הדין שלח את הצדדים, בטענה שבעל שאינו שפוי ואינו מודע למעשיו אינו יכול לתת גט.
תמר לא יכלה להשלים עם המציאות שתישאר עגונה לנצח. היא יחד עם הטוענת הרבנית, ומאוחר יותר גם בית הדין, היו משוכנעים כי הבעל "עושה הצגה", כדי להימנע מלתת גט לאשתו הראשונה. בית הדין שלח את הבעל לבדיקה אצל פסיכיאטר מומחה. האחרון, ראש מחלקה פסיכיאטרית בבית חולים מפורסם, אבחן אותו והמליץ לאשפז אותו לתקופה קצרה, על מנת לבחון באופן מקצועי את מצבו.
"בית הדין פסק לאשפז את הבעל. אך החוק שאומר שלא ניתן לאשפז בכפיה בעל סרבן גט לצורך אבחון, מנע את אשפוזו. גם לצורך טיפול לא ניתן לאשפז בכפיה, אלא אם כן הדבר מאושר על ידי הפסיכיאטר המחוזי, וזאת רק במקרים קיצוניים של מסוכנות לחולה או לסביבתו הקרובה", מסבירה הטוענת הרבנית. תמר נשארה ללא גט. לא בשמיים ולא בארץ. "יד לאשה" שלחו חוקר פרטי שיעקוב אחרי הבעל ויגלה אם הוא יוצא מידי פעם מפתח הבית. לאחר מעקבים ארוכים הסתבר שאכן הוא נשאר סגור ומסוגר.
קרן תקווה זעירה, הייתה לאחר שתמר שמעה כי אשתו החדשה עומדת ללדת בן. לא היה ספק בידי כל הגורמים שהאב "המאושר" יבוא לברית המילה של בנו. הלידה התקיימה, הברית נחגגה, אולם הבעל נשאר ספון בביתו. תמר לא התייאשה. במשך שנתיים נוספות נעה בין ייאוש לתקווה. "מצד אחד חששתי מאשפוז, שמא הוא יאובחן כחולה שאינו יכול לתת גט, ואז אשאר עגונה לנצח אבל גם התקווה שהוא מתחזה לא הרפתה ממני". לא יתכן היא אמרה בליבה. "אני מכירה אותו. הוא יעשה הכל כדי לנקום בי ולא לתת לי גט, אפילו במחיר חירות שלו".
לאחר כשנתיים, החליטה הטוענת הרבנית לזמן שוב את הצדדים לדיון בבית הדין הרבני. הבעל הוזמן בצו מיוחד, והובא על ידי המשטרה. "הציפיה של כולם הייתה נמוכה, אבל התקווה הקטנה אף פעם לא עזבה". הבעל כדרכו לא הגיב לשוטרים שבאו לעצור אותו. הם אחזו בידו, והעלו אותו לניידת המשטרה. בדיון הוא נשאר אדיש. לא הגיב, לא ענה, בהה באוויר. כדרכו. בית הדין החליט להשאיר את הבעל במעצר, וקבע דיון נוסף ליומיים מאוחר יותר".
גם בדיון הבא, הבעל נראה מנותק כדרכו. בית הדין שאל את השוטרים אם הם הבחינו בתגובה של הבעל. כל השוטרים ענו בשלילה, למעט שוטר אחד שסיפר לבית הדין שאמר לבעל לעלות לרכב, ואכן הוא מילא את הוראתו. משמע, הוא מבין ומגיב. ראש אב בית הדין החל לשאול את הבעל שאלות, ובאורח פלא הוא ענה.
"התדהמה הייתה אדירה. הוא אכן מגיב, עונה לעניין, ואפילו שש לתקשר. בו ביום סודר הגט. אף אחד לא האמין, אבל זה קרה. לאחר שמונה שנים של דיונים בבית הדין ובבתי המשפט, ולאחר שנתיים שהוא כפה על עצמו בדידות, לאחר שהייאוש כבר השתלט עלי לגמרי, קיבלתי גט. קריעת ים סוף? יציאת מצריים?" אומרת תמר: "הכול קטן לעומת החירות שקיבלת אני ערב פסח". ואתה יודע מה? היא אומרת, "נראה לי שזה גם חג החירות שלו. לא רק שלי".