באחד מזיכרונות הילדות החזקים שלי, סבא עוטה על עצמו סדין לבן, נושא שק יוטה על כתפו, ובגב מורכן הוא מקיף את השולחן ואומר: "ככה יצאנו ממצרים. ככה יצאנו ממצרים". כשסבא הזדקן, סבתא הייתה מתחפשת לאליהו הנביא וממתינה לנו מאחורי הדלת ובידיה ממתקים.
אמנם כבר חודש עבר מפורים אבל המוטיב של ההתחפושת וההצגה מופיע שוב בליל הסדר, ולא רק בהמחשת הסיפור לילדים על מנת שישארו ערים. למען האמת, שולחן הסדר וליל הסדר כולו הם סוג של חגיגת תיאטרון.
כמו לקראת כל הצגה אנו מכינים את התלבושות והאביזרים, עושים חזרות על הטקסט ועל הטקס (מי שמשקיע), ולמעשה, בליל הסדר אנחנו גם השחקנים וגם הקהל. עורכ/ת הסדר מביים/ת את הסצנה ואנו מבצעים את התפקידים שניתנו לנו ואת הפעולות המוכתבות.
כמו בכל הצגה, מתחילים קצת באיחור, שוקלים הברזה בהפסקה (שולחן עורך) ומנקרים לכל אורך המחצית השנייה; אנו מתאמנים על דברי פלפול וחכמה אך תמיד הילדים במה נשתנה גונבים את ההצגה, ובכלל, אני תמיד אומרת- 'אפיקומן שמופיע במערכה הראשונה סופו להאכל בעיניים חצי עצומות במערכה האחרונה'.
ליל הסדר חוזר על עצמו כל שנה (במקום מושבי בגלות אפילו פעמיים); אנו מכירים כבר את הסיפור, מכירים את האביזרים, ויודעים היטב כיצד לבצע את התנועות. אנו יודעים מראש אילו חלקים בהגדה נאמר, אילו מהם נשיר בגרון ניחר ועל אילו פשוט נחליט לדלג. לצערנו אנחנו גם יודעים לצפות במדויק את הסיפור שיספר שמואל אח של סבא מהמושב ויודעים היטב למה ציפויקה תיעלב מהאחיינית של ורדית, ושוב תישבע שזו השנה האחרונה שהיא עושה סדר עם השוסטרמנים. אנחנו לא המצאנו את זה- גם בתיאטרון היווני העתיק כולם הכירו היטב את הסיפור, ובכל זאת, בכל פעם מחדש, צפו בנשימה עצורה בגיבור מוכה ההיבריס צועד היישר אל גורלו הטראגי
עיקרון חשוב בעולם התיאטרון הוא שיש להצדיק את העלאתו בפעם המי יודע כמה של מחזה וותיק וקלאסי. אם הבמאי או הבמאית בוחרים להתמודד עם שייקספיר או צ'כוב, הם לא יכולים לביים הצגה תקופתית סתמית, מנותקת מהכאן והעכשיו, כזאת שאין בינה לבין המציאות החברתית והתרבותית שסביבם דבר.
על מנת להעלות בפעם האלף מחזה של איבסן או ברכט, על הבמאי והשחקנים למצוא משמעות חדשה ורלוונטית, לייצר אמירה משמעותית על החברה בה הם חיים ועל האתגרים עימה היא מתמודדת. ליל סדר, או כל טקס יהודי אחר, אינו ממלא את יעודו אם אנו ממלמלים את הטקסט העתיק ומשחזרים בפעם המי יודע כמה את הוראות הבימוי כמצוות אנשים מלומדה.
האלמנט העוצמתי ביותר בתרבות היהודית הוא היכולת התמידית שלה להשתנות, היכולת שלה לשקף בכל תקופה אותנו ואת מה שמעסיק אותנו. הציווי 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' מזמין אותנו לעצב ליל סדר שהוא משמעותי עבורינו, שמבטא את החששות והתקוות שלנו, את הערכים והאמונות שלנו, ששואל מהי חירות עבורינו ומהי יציאת המצרים שלנו, וכך נוכל למצוא דרך חדשה בה נוכל להתחבר לעומק האינסופי של האוצר הזה שנקרא התרבות היהודית.
כל במאי/ת גם יודע/ת שעדיף לבחור לביים מחזה של מחזאי שכבר איננו בחיים; מה שנכתב נכתב וכעת הנכס התרבותי בידינו, הפרשנות היא עלינו. הדורות הקודמים הפקידו בידינו את פרשנות הטקסט והטקס על פי חכמתם, אמונתם ויצירתם וכעת תורינו לביים מחדש את שלנו, לקהל של היום ולא לקהל של פעם.
מאחלת לכולנו חג פסח משמעותי, רלוונטי וכמובן שמח וטעים.