פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חילונים, במה אנחנו יהודים?

      הטרגדיה היא שחילוני בארץ, רואה את היהדות דרך העיניים של אורתודוכסיה שפועלת ע"פ הלכה עטופה בחוק חילוני של המדינה. הוא לא נאלץ להתמודד עם השאלה המעצבנת: במה אני יהודי?

      מגן דוד אדום, דצמבר 2011 (דרור עינב)
      (צילום: דרור עינב)

      נדמה שלא פעם ולא פעמיים, קראו יהודים אמיצים לפני, לכל אותם אלה המגדירים עצמם יהודים חילונים, ליטול יוזמה ואחריות, ולא לשמוט את הדבר העצום הזה שנקרא תורה (על כל הכתבים הפרשנויות וההגות האדירה שהתפתחה לאורך אלפי שנים לרבות המשנה והגמרא) , ו"להפקיר" אותה לידיהם האורתודוכסיות של החרדים או של הדתיים-לאומיים שחלקם אף מנכסים אותה לעצמם בלבד.

      למרבה הצער, טרם מורגש שינוי מהותי בקרב הקבוצה שמהווה הלכה למעשה את הרוב של המגזר היהודי בפרט והעם ה"ישראלי" בכלל. על כן אני מעז לשאול במלוא עזות מצחי – חילונים, במה אנו יהודים?

      האם התשובה המעגלית – אני יהודי כי אמי יהודייה – באמת מהווה תשובה ראויה, או שמא זוהי איזשהי הגדרה שמהווה לא אחרת מאשר קליפה תוכן חלול מבפנים?

      נכון הוא, שלאורך שנים, לאור תהליכים היסטוריים ופוליטיים, שהעיקרי שבהם הוא "השעטנז" בין דת למדינה, יהודים רבים כמוני גדלו סביב זהות פסבדו-יהודית, זהות שהפכה למעשה לאורך השנים לקליפה ריקה, בלי הרבה משמעות ותוכן. זוהי זהות שאת עיקרה סיפקה, ויש יגידו כפתה, המדינה על האזרח כחלק מהשירותים והפלטפורמה הממלכתית שהיא מספקת לו כמדינה, חלקם נוחים וחלקם קצת פחות.

      טקס הצהרת האמונים של חברי מועצת הרבנות הראשית בבית הנשיא (לשכת העיתונות הממשלתית , מארק ניימן)
      קובעים את הלך הרוח היהודי הבמדינה? חברי מועצת הרבנות הראשית (צילום: מארק ניימן)

      במה דברים אמורים? בשפה העברית שאותה אנו דוברים ביום יום והיא השפה הראשונה והרשמית במדינה, בלימודי תנ"ך בבתי הספר, בטיולים הממוסדים למצדה, בטקסי ההשבעה בצבא בכותל שבסופם כל חייל יהודי מקבל ספר תנ"ך, בימי החג הממלכתיים שבהם המדינה מצווה את המעביד בדרך חוק, לשלם תמורת יום החופשה של העובד וכו'. אלא שזוהי הפלטפורמה היותר נוחה ונעימה כביכול שהמדינה סיפקה לאזרח היהודי החילוני שלה מינקותו. אם נמשיך ונתקדם במהלך החיים נגלה גם את הצדדים שלפתע לא מתיישרים עם אותה "יהדות" נוחה שהוזכרה קודם – הגיור האורתודוכסי הנוקשה והאטום, הנישואים האורתודוכסיים מפלי האישה שמחייבים אותה גם לעבור במקווה אצל ה"בלנית" לבדיקת טהרתה, הגירושים דרך בית הדין הרבני (לא עלינו), ואף הקבורה של חברת קדישא העסקנית (רחמנא לצלן)....

      הטרגדיה הנוראית היא שהיהודי חילוני בישראל, רואה את היהדות דרך העיניים של האורתודוכסיה המאוד שמרנית וארכאית, שפועלת על פי הלכה שעטופה, למרבה האירוניה, בחוק החילוני של מדינת ישראל. כתוצאה מכך, היהודי החילוני (ואף המסורתי) לרוב, לא נאלץ באמת להתמודד עם השאלה הכל כך מעצבנת והמטרידה: מהי המשמעות עבורי להיות יהודי?

      נוח הוא לחילוני לתת לדבר המופלא והאדיר הזה שנקרא יהדות, להיות נחלתם של אחרים,של הדתיים, כי הרי מהי היהדות לדעת החילוני, אם לא מקבץ אנכרוניסטי של כתבים מעלי עובש ושל אנשים כאילו חכמים המכונים רבנים, שמאמינים שהעולם באמת נברא על ידי אלוהים ב-6 ימים ושחושבים שלאלוהים אכפת כמה שעות צריך להמתין בין אכילת בשר וחלב.

      זוהי למרבה הצער הראייה, זוהי עם כל הכאב התפיסה, של המגזר השלט, של אותו רוב, במדינה שאמורה להיות מדינה יהודית דמוקרטית.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      דוד נחום כותב המאמר (צילום: יח"צ)

      אין חולק כי הפרדת הדת מהמדינה היא נדבך חשוב מאוד במסע למציאת הזהות היהודית האבודה של היהודי החילוני. אולם עד שזה יקרה, ואולי כדי שזה יקרה, האם לא כדאי לשאול את עצמנו, מי קבע שלימוד והתעמקות ביהדות וכל העושר הערכי והתוכני שבה, מותנים באמונה בישות הלא ברורה הזאת שנקראת אלוהים?

      והאם שאלת ההתרחשות במציאות של יציאת מצרים ומתן תורה, באמת צריכה לקבוע אם אנו פטורים או מחוייבים מלהתעמת עם השאלה המעצבנת לגבי זהותנו היהודית? ובמילים אחרות, האם באמת נכונה המשוואה שאם יש אלוהים יש טעם להתעסק בתורה וביהדות, ואם אין אלוהים הכל הבל הבלים?

      הגיע הזמן להתנער מהתפיסה האורתודוכסית הצרה, שהיהדות היא יישום של חוקים ומצוות כחלק מעבודת ה', ולהבין שיש ליהדות המון המון מה להציע מעבר לכך , ממנעד רחב של ערכים ומוסר ועד תוכן אינטלקטואלי עמוק ומעשיר. הגיע הזמן להתעמת עם עצמנו, ולבדוק מדוע אנחנו באמת כל כך כועסים כשמישהו מטיל ספק ביהדותנו, כשמישהו שואל אותנו במה אנו יהודים...

      דוד נחום הוא חילוני שמשתתף בתכנית לימודי יהדות של ארגון "קולות"