תרצו או לא, סוגיית גיוס החרדים בוערת כמו מדורת ל"ג בעומר שכונתית. מהדורות מרכזיות מקדישות לה מזמנן שוב ושוב, בחורים שהתייצבו, בחורים שנאסרו, בחורים שהתקלקלו ומה לא? הגזרה החרדית התגייסה אבל לא לצה"ל אלא למען כבוד התורה האוסרת על בחוריה להתגייס לצבא.
ובתוך כל הבלאגן, עמוק ביחידות השונות ולא מעט בקרביות, ניצבים הדתיים הלאומיים והחרד"לים (חרדים לאומים) גם הם, כמו החרדים, נתקלים לא מעט בקשיים בתוך המערכת הצבאית. השפה, הניואנסים, ההווי, הבדיחות. הכל כל כך שונה מזה של חבריהם החילונים ליחידה, שלעתים צריכים נס ממש, על מנת לצלוח את המשימה המשותפת הבאה.
יוסי שחר, צעיר חרדי לאומי בן 27, מאייר וגרפיקאי שלמד בישיבת הסדר והתגייס לקרבי, מתגעגע לתקופה הזו ולמה שעשתה לו כבן אדם. שחר מצא עצמו מהר מאוד מנסה לפענח ראשי תיבות זהים לאלו שהכיר מהעולם התורני, או עונה למפקד תשובות שרק הוא הבין וקיבל בהבנה ובחיוך את הכינוי שהעניקו לו ולחבריו, החיילים החילונים ששירתו עמם, "מעצביינישי"ם"- על משקל "בייני"ש"-בן ישיבה, מעצבן.
"אני לא המצאתי את מעצבייניש, אני רק גורם לו להיראות ולהציג את המקרים, המבוססים ברובם על סיפורים אמיתיים שחוויתי בזמן השירות", אומר שחר. ציורים וקומיקס היו לחלק ממנו מרגע שהוא זוכר עצמו. כשהבין שציוריו אינם רק תחביב, החל לפרסם אותם בעיתונים שונים כמו בשבע, ובעלון הדתי גילוי דעת-המתפרסם בבתי כנסת דתיים לאומיים מדי שבת ברחבי הארץ. הסיבה שכל כך קל למצוא בדיחות ביינישי"ם בצבא היא שמדובר בשתי עולמות עם שפות שמיוחדות רק להם.
גם בצבא וגם בישיבה יש מילות סלנג שרק אנשים שבאו משם מכירים: ותיקים, צ'ונג, לקדר, רגילה, ראבק ועוד'. גם בישיבה יש עולם מלא: פשיטא, ותיקין, מישמר, שטייגען, ובשני המקומות יש הרבה מאוד ראשי תיבות, כך שלדוגמה שם כמו הרס"ג שזה גם ר' סעדיה גאון וגם רב סמל גדודי לא יכול להישאר ללא בדיחה. הרבה ביינישי"ם מדברים בטעות למפקדים בגוף שלישי או נעמדים כשהמ"פ נכנס לחדר, כי הם רגילים לכך מהישיבה.
את היום הראשון בטירונות, יוסי שחר לא יכול לשכוח. זו הייתה שנת שמיטה, שנה בה אין עובדים את האדמה. המפקד הרעב המתין לכוח החדש וחסר הניסיון ומיד נתן להם פקודה להתחיל לנכש עשבים. עמדו מולו הביינשי"ם ובהו בו, לרגע לא הבינו איך הוא מבקש בקשה שכזו. "שנת שמיטה, המפקד", ענו לו לאחר שוך ההלם. כעת הגיע תורו של המפקד לבהות בהם. הוא זנח אותם לטובת התייעצות עם רב הבסיס שהתיר להם לנכש בצורה מסוימת עם הגבלות שונות. המהומה החלה מיד, כל חייל רצה לשמוע את הרב שלו מתיר, לא את הרב של הבסיס. "קחו לכם רבע שעה לעשות טלפונים", אמר להם המפקד, שהרוח ממפרשיו כבר די יצאה. הרבע שעה הזו הפכה לשעה שבסופה קיבלו פטור גורף לעיניהם המשתאות של החיילים החילונים. "תגידו שאתם לא עושים את זה. אנחנו בשמיטה", אמרו להם החרד"לים.
חשבתם שהביינישי"ם באים לצבא ורק עושים חיים ומקבלים פטורים מניכוש עשבים בטירונות? ממש לא. שחר שירת תחת פיקודו של אהרן קרוב במבצע עופרת יצוקה. לא תאמינו, אבל גם שם, בבית מפואר בפאתי עזה, הוא נתקל באנקדוטות שהיו חייבות מבחינתו להצטייר. "ישבנו ואכלנו, לאחר הזימון התחלנו ברכת המזון כולם ממלמלים ואז אחד המברכים אומר בקול 'הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה ואת ..' ואז התחיל דיון האם ניתן לברך את בעל הבית ואת בני משפחתו או לא. זה עוד מצב קומי שרק חייל בייני"ש יכול להיות בו. להסתתר בבית בתוך עזה באמצע מבצע ולהתחיל לדון מה צריך להוסיף בברכת המזון"
עד היום מוסיף שחר להעביר אל הציור את קורות החיים שלו בזמן השירות, בינתיים בחורי ישיבה לפני צבא, אחרי ותוך כדי שירות, נהנים מהסיפורים ומהבדיחות, וגם אם לא תמיד ממש צוחקים, קשה להתעלם מהזיכרונות והחוויות, כי כמעט לא קיים בייני"ש, שאחרי צבא הופך בעצמו למעצבייניש.
