לפני שנים אחדות פורסם מחקר שבדק מה הם המסרים שבני נוער כיום מפיקים מהשואה. המחקר הראה שעם השנים מתחזקת המגמה המדגישה את המסרים האוניברסליים של השואה. בני נוער רבים סבורים שמשמעותה העיקרית היא שעלינו למנוע הישנות של מגה-טרגדיות דומות, לפעול למניעת ג'נוסייד, ולבוא לעזרת אוכלוסיות בעולם הנתונות במצבי מצוקה. היו שהסתייגו ממסקנה זו, שכן בעיניהם לקח השואה טומן בחובו בעיקר מסרים יהודיים הנוגעים לדרכי ההתנהלות של עם ישראל ומדינת ישראל. יתר על כן, רבים בציבור הדתי אינם רואים בעין יפה היחלצות לעזרת הסובלים והנדכאים ברחבי תבל. "יש מספיק מסכנים אצלנו", הם אומרים, "צריך לעזור לאחינו לפני שדואגים לכל העולם". כדי לעגן את דבריהם בכתובים הם ידעו לעיתים לצטט את אמרת חכמים: "עניי עירך קודמים".
האומנם השקפת היהדות מכוונת אותנו להיחלץ חושים ולבוא לעזרת יהודים, ולעומת זאת להסתפק באנחה קלה לנוכח סבלם של לא-יהודים, ולהפטיר בשקט שעם כל הצער שבדבר אין באפשרותנו לעזור לכולם, אנו עסוקים בפניות קודמות?!
בפרשת השבוע שלנו מופיע הפסוק: "ו?א?ה?ב?ת?? ל?ר?ע?ך? כ??מו?ך?", עליו אמר רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה". פסוק זה מתייחס לרע, והוא מתפרש בדרך כלל כקובע נורמה הנוגעת ליהודים בלבד. ברם, במדרש מובאת דעתו של בן עזאי הסבור שהפסוק "זה ספר תולדות אדם... בדמות א-לוהים עשה אותו", מבטא כלל גדול יותר מאשר "ואהבת לרעך כמוך" (בראשית רבה, כד, ז). פסוקו של בן עזאי מעמיד בבסיס האתיקה היהודית את העובדה שכל בני המין האנושי הרי הם כאחים, שכן מוצאם מאדם אחד.
התמורות שחלו בעת החדשה ביחסים בין עמים מצדיקות את הכנסת האחווה הכלל-אנושית, אליה רמז בן עזאי, לסל הערכים הבסיסיים שצריכים להיות נר לרגלינו. בעולם שהפך במובנים רבים לכפר גלובלי, במציאות בה מתקיימים קשרים בין-לאומיים של פעילות משותפת וסיוע לאוכלוסיות הנתונות במצוקה, בחברות שחרתו על דגלן את ערכי החרות והשוויון לכלל האזרחים, יש לעם ישראל זכות וגם חובה לתרום לחברה האנושית הכללית.
גישה זו מופיעה כבר אצל הראי"ה קוק שאמנם הרבה לכתוב על הייחודיות של עם ישראל וסגולתו, אולם עם זאת הדגיש גם את החובה לתרום לאנושות כולה. הוא אף תבע יחס של אהבה כלפי כל אדם באשר הוא אדם, וכתב: "א?ה?ב?ת י?ש?ר?א?ל מ?ח?י??ב?ת א?ה?ב?ת כ??ל ה?א?ד?ם, ו?כ?ש??ה?יא מ?ט?ב??יע?ה ש??נ?א?ה ל?א?יז?ה ח?ל?ק מ?ן ה?א?ד?ם הו?א ס?ימ?ן ש??ל?א נ?ט?ה?ר?ה ע?ד?י?ן ה?נ??ש??מ?ה מ?ז??ה?מ?ת?ה?, ו?ע?ל-כ??ן א?ינ?ה? י?כו?ל?ה ל?ה?ת?י?ח?ד ב??ע?ד?ן ה?א?ה?ב?ה ה?ע?ל?יו?נ?ה" (אורות עמ' קמט).
בספרו "מוסר אביך" מציין הרב קוק שמידת "האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחומרית". בהמשך הוא מציין שעם ישראל לא יוכל לבצע את שליחותו בעולם "בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם..." (מדות הראיה, אהבה). הרב קוק אף טען שהאהבה לכל אדם היא הבסיס שעליו אמורה להיבנות אהבת ישראל: "רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה" (שם, פסקה י). בניית ערך האהבה בלב האדם צריכה להתחיל מהאהבה הכללית: "אהבת כל המעשים כולם היא קודמת לכל, אח"כ אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל" (שם, ב)
אין בדברים הללו כדי להמעיט כהוא זה מהחובה הבסיסית של אהבת ישראל. מתקבל על הדעת שגם בדילמה שהוזכרה לעיל לגבי השואה יש להדגיש לקחים יהודיים, ורק אחריהם לציין את המסרים האוניברסליים. עם זאת, לאור דברי הרב קוק, אין מקום לנימה של זלזול וביקורת כלפי מדינת ישראל כשהיא נרתמת לעזרת עמים אחרים, או כלפי אזרחים המתגייסים לסייע לאוכלוסיות שונות בעולם. הכלל שקבעו חז"ל: "עניי עירך קודמים", קובע סדר קדימויות במצבים מסוימים של משאבים מוגבלים, אך הוא איננו מדיר את מי שאינם עניי עירך. אם כל אדם יעזור רק לבני קהילתו, יהיו הרבה עוזרים בקהילות בעלות אמצעים, ודווקא אוכלוסיות חלשות יוותרו ללא כל סיוע.
ולמרות כל זאת התורה בחרה לצוות: "ואהבת לרעך כמוך", ולא אמרה: "ואהבת כל אדם כמוך". נראה שההסבר לכך טמון בעובדה שהאתגרים הקשים יותר והמשימות היותר תדירות ושכיחות מצויות ביחסים עם האנשים הקרובים לנו. אהבה זו דורשת מאמץ מתמיד בחיי היום יום. משמעותה היישומית של מצוות "ואהבת לרעך" צריכה להתבצע בקיום "ואהבת לרעייתך כמוך", כמו גם לחמותך, ביחס לשכן הבלתי סימפטי כמו גם לחבר לעבודה אליו אינך מתחבר. מבחינה מעשית קל יותר לאהוב את תושבי מיקרונזיה, מאשר את תושבי המיקרו-קוסמוס הפרטי שלנו. עלינו לאחוז באהבת החבר, אך לא להניח את ידנו מאהבת האחר, ליישם את האהבה בעולמנו הצר, ועם זאת לכוון אותה גם לעולם הרחב.