סטודנטים מהמחלקה לעיצוב תקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון, יצרו עבור "יד ושם" סרטונים חדשים במסגרת הפרויקט "לאסוף את השברים", העוסקים בסיפורים ופריטים שנאספו בשנים האחרונות מניצולי שואה ונתרמו על ידי הציבור הרחב עבור יד ושם.
דנה בן דוד, מנחת קורס מדיה במחלקה לתקשורת חזותית מספרת לוואלה יהדות כי הפרויקט נולד לפני 3 שנים, "מאז עוסקים בעשייה מדי שנה סטודנטים יצירתיים ומוכשרים, ששמחים לתרום מכישרונם למטרה חשובה זו. הדרך היצירתית והשונה מאפשרת לנו להביא את הסיפורים לליבם של הילדים והנוער המבקרים ביד ושם, בצורה חווייתית ומהנה שמדברת אליהם באופן מיוחד ומסייעת להם להתחבר לנושא חשוב זה".
"אני והמחברות שלי"/ הדר סורוקה
הילדה זיגמן הייתה בת 19 בעת ה"אנשלוס", כשהצבא הגרמני פלש לאוסטריה ב-1938. עד לאותה מתקפה, חייהם של זוג ההורים ושלושת הילדים לבית משפחת זיגמן התנהלו כסדרם. הבן הבכור הנס זה עתה נישא, והילדה התחילה בלימודי אופנה כדי להגשים את חלומה. סיפוח וינה תחת המשטר הנאצי הוביל לחקיקות והגבלות בעקבותן נאלצה הילדה להפסיק את לימודיה, וכאשר הנאצים שמו להם למטרה להשפיל ולבודד את היהודים על ידי פגיעה בעסקיהם, עברה הילדה השפלה אישית כשהוכרחה לקרצף את המדרכה מחוץ לחנות הבגדים בה עבדה.
בעוד משפחתה הופרדה פורקה, הילדה ברחה לאנגליה לבדה, ללא משפחה או רכוש. בין הפריטים הבודדים שהצליחה לקחת עמה היו מחברות הציור שלה מתקופת הלימודים, מתוך תקווה לממש את שאיפותיה במקום אליו תגיע. הסרטון "אני והמחברות שלי" אותו יצרה הדר סורוקה, מספר את סיפורה של הילדה זיגמן מתוך נקודת המבט של בחורה צעירה עם תשוקה לאופנה, אשר החליטה לנסות ולהגשים את חלומה, כנגד כל הסיכויים
My Sketchbooks and I from hadar.so on Vimeo.
"דף מאלבום" / עמית דווידי
הסרטון של עמית דווידי, עוסק בזיכרון וגעגועים למשפחה שנשארה מאחור ונספתה במלחמה. הסרטון נוצר בהשראת מסעותיו של סבא שלי. עם פלישת הנאצים, סבא שלו ברח מצ'כיה לסיביר, שם נתפס ואולץ לעבוד עבודות פרך במכרה פחם במחנה עבודה במקום סוס עבודה. לאחר שבע שנים ובתום המלחמה חזר לעיירת הולדתו לחפש את משפחתו אשר לא ידע מה עלה בגורלם כל המלחמה. שישה מבני משפחתו לא שרדו. רק אחותו שרדה ועלתה איתו ארצה. "החפץ שבחרתי" מספר דווידי, "הוא דף מאלבום התמונות היחיד של סבי מכל חייו. רק בדף זה נראים תמונות של משפחתו אשר לא שרדה. בסרט ניסיתי להעביר את תחושת הגעגוע שלו אליהם בזמן המלחמה, חוסר הידיעה מה שלומם ומה עלה בגורלם, ואת הבדידות שלו בתקופה זו של חייו."
עמית דוידי from HIT on Vimeo.
"המכתב"/ שרון ביבי
הסרטון של שרון ביבי, מבוסס על מכתב פרידה שכתב משולם הרשטיק לבנו אוטו ערב לפני שנשלח לאושוויץ, שם מצא את מותו. המכתב הגיע ליעדו בתום המלחמה, והצוואה לחיים מאושרים שהשאיר האב לבנו התגשמה במלואה. ביבי מספרת כי בסרטון היא בחרה להתמקד בשני חלקים. "החלק הראשון הוא רגע כתיבת המכתב והפרידה מהעולם, בעוד שהחלק השני קורה בתקופתנו, ההגשמה של הצוואה, והמשך החיים."
"המסרק"/ ג'ני שול
הסרטון של ג'ני שול, עוסק בשימור זיכרון ונעשה בהשראת עדות של פרופסור שלמה ברזניץ ששמר על המסרק של אימו, ניצולת אושוויץ, מאז שנפטרה. "זהו החפץ היחיד שנותר לשלמה מאמו מתקופת השואה", מספרת שול, "אחרי שהועברה מברטיסלבה לאושוויץ, יאנקה, אמא שלו, השיגה את המסרק תמורת מנת לחם . בתחילה גילחו את שיער ראשה אבל כששיערה התחיל לצמוח הרגישה צורך לשמור על צלם אנוש, בעזרת המסרק. המסרק מייצג חפץ המסמל שימור זיכרון. הזיכרון נשמר בין אם החפץ קיים בפועל או לא רק מתוך האסוציאציה של המקום בו החפץ נשמר לאורך השנים וגורם לאדם להיזכר בסיפור החפץ ובאדם היקר לו, כל פעם מחדש
"מחברת התוים של טיבור"/ צליל יפה
טיבור קאריני, יליד נובו-סאד שבסרביה היה ילד יצירתי ומוכשר שהרבה להלחין, לצייר ולכתוב. במהלך המלחמה הועבר על ידי הוריו להתגורר עם סבו וסבתו איתם גם נשלח לאוושויץ עם בואם של הנאצים לאזור. היה בן 13 במותו. לאחר המלחמה מצאה אמו בביתם את מחברות הציור והתווים של בנה ושמרה עליהם כל חייה. המחברות הגיעו לפרוייקט לאסוף את השברים על ידי אחותו למחצה של טיבור שנולדה אחרי המלחמה. נגינת הפסנתר בסרטון הוקלטה על פי הלחנים אותם כתב טיבור במחברתו
tibor's music notes from tslil y on Vimeo.
"הדיוקן"/ איילת אניטקס
דיוקן במחיר פיסת מצייה- 8/2/1945 Lichtenorth - כך נרשם בתחתית דיוקנה של נערה עצובת-מבט. הנערה המצוירת בדיוקן היא שושנה לוינגר (רוכליץ). שושנה לוינגר, ילידת 1927 בודפשט, הונגריה, נשלחה לעבודות כפייה בLichtenorth שבגרמניה בתום צעדת מוות. את הדיוקן ציירה עבורה אסירה בשם SAKANDY ALIZ על חלקה האחורי של קופסה, תמורת נגיסה מהמצייה של שושנה. לאחר המלחמה עשתה שושנה את דרכה בחזרה לבודפשט ברגל, שם פגשה את הוריה. בשנת 1949 עלתה שושנה לארץ. שושנה מסרה את דיוקנה מהמחנה למשמרת ביד ושם. איילת אניטקס, יוצרת הסרט אומרת כיף "הסרט שלי מדבר על אובדן זהות."
איילת אטקינס from HIT on Vimeo.
"האודם"/ לירון בן חיים
סיפורם של אם ובת אשר ניצלו ממחנה ההשמדה אשוויץ. עוד בהיותן בגטו הן מצאו ליפסטיק זרוק ובתחתית נשארו שאריות אודם, הם עטפו את השאריות בנייר צלופן קטן ושמרו אותו בין האצבעות ברגליים. הן השתמשו בו כסומק לפני כל סלקציה כדי להראות חיוניות ובעיקר בזכות האמונה בו הם שרדו 7 מחנות ו2 צעדות מוות
לירון בן חיים from HIT on Vimeo.
"הגלויה"/ עומר זאובר
"החפץ בסרטון הוא גלויה שנכתבה בתוך קרון רכבת בדרכו לאושוויץ", מספר עומר זאובר, "היא נזרקה החוצה במהלך הנסיעה. המכתב הגיע ליעדו, אבל לא יודעים איך זה קרה, וזה מאוד סקרן אותי. הסרטון הוא סוג של סיפור המסע של במכתב, כמו שניסיתי לדמיין אותו".
עומר זאובר from HIT on Vimeo.
"התמונה"/ קונסטנטין גדלביץ'
"הפרויקט מתעסק בחפץ קטן אך בעל משמעות גדולה", אומר קונסטנטין גדלביץ'יוצר הסרטון. "זוהי תמונה של אשתו של פבל פיסק שהיה אסיר באושוויץ. הוא שרד כנגד כל הסיכויים בזכות התמונה משום שהזכירה לו את החיים הקודמים שהיו לו והעניקה לו תקווה לעתיד טוב יותר. 'במקום הכי אפל בעולם, לפעמים מספיק דבר אחד קטן כדי להישאר בן אדם'. "
HaTmuna from Konstantin Gdalevich on Vimeo.
"היומן של פרידה"/ זיו בריגר
במשך 6 שנים מזוויעות תיארה פרידה זיסר את השגרת הבלתי נתפסת של אישה יהודייה בשואה. היומן מתחיל במרץ 1941, כשהסובייטים עדיין שולטים במזרח פולין והיא נושאת ברחמה את בתה הבכורה , היחידה שתהיה לה ומסתיים בשנת 1946 במחנה הפליטים בצפון איטליה, ערב עלייתה של פרידה לארץ, לבדה. ביום גורלי אחד מתארת פרידה כיצד תכננה את בריחתה מהגטו במטרה לחזור עם אוכל לבתה התינוקת ולחמותה, לבה נקרע כאשר היא נאלצת לעזוב את בתה. למרבה הצער חמותה ובתה מתו בגטו לפני שובה. בעלה נרצח ביערות במכות גרזן. פרידה הצליחה לשרוד , היא עלתה ארצה וחיה כל חייה בדירה קטנה בתל אביב. היא נישאה פעמיים נישואים שלא צלחו. היומן נשאר אצל אחיה שלמה עד שאחייניתה, רות בארי, מסרה אותו ליד ושם במסגרת פרויקט "לאסוף את השברים".