בנעוריי נתקלתי בסרט האלמותי של חבורת מונטי פייתון "בריאן כוכב עליון". בסצנה אחת מפורסמת ביותר מוציאים איש יהודי להורג באמצעות סקילה משום שאמר את שם השם האסור. הסצנה הפרועה הזו - הפכה את עולמי, אפשרה לי להשתחרר ולו לרגע מהאימה שטפטפה גם לחינוך הממלכתי ולחשוב מחדש על האיסור העוצמתי הזה "לא לשאת את שם ה' לשווא" ובעיקר לשוב ולתהות את מי הוא משרת.
רק לפני שבוע חגגנו את הפרשה החשובה ביותר בתודעה התרבותית שלנו, את הפרשה המשרטטת את גבולות ההסכמה ואת קדושת הקשר שלנו לאלוהים והנה- רגע אחר כך- מפח נפש מוחלט.
פרשת השבוע, פרשת אמור היא פרשה המיועדת לבני אהרון, לכהנים, למורמים מעם. ראשיתה- הלכות ואיסורים לכוהנים, הרחקת הזרים מן הקודש והרחקת כהנים בעלי מום מעבודת המשכן וסופה- סיפור קצר על אלימות מילולית חריפה הגוררת עונש אכזרי ופיזי עד מאוד סקילה למוות בידי המחנה.
י ו?י??צ?א, ב??ן-א?ש???ה י?ש??ר?א?ל?ית, ו?הו?א ב??ן-א?יש? מ?צ?ר?י, ב??תו?ך? ב??נ?י י?ש??ר?א?ל; ו?י??נ??צו?, ב??מ??ח?נ?ה, ב??ן ה?י??ש??ר?א?ל?ית, ו?א?יש? ה?י??ש??ר?א?ל?י. יא ו?י??ק??ב ב??ן-ה?א?ש???ה ה?י??ש??ר?א?ל?ית א?ת-ה?ש???ם, ו?י?ק?ל??ל, ו?י??ב?יאו? א?תו?, א?ל-מ?ש??ה; ו?ש??ם א?מ?ו? ש??ל?מ?ית ב??ת-ד??ב?ר?י, ל?מ?ט??ה-ד?ן. יב ו?י??נ??יח?הו?, ב??מ??ש??מ?ר, ל?פ?ר?ש? ל?ה?ם, ע?ל-פ??י י?הו?ה.
עלילת הסיפור קצרה אך לא ברורה לגמרי- שני גברים צעירים נצים. רבים. אבל איש לא מרים יד. הכל מילולי. אחד מהם, מתוך זעם, נוקב בשם האל ולאחר מכן מקלל. על כך הוא נלקח למאסר ובסופו של דבר הוא יוצא להורג על ידי העדה כולה. מתוך קריאה בפסוקים כלל לא ברור אם האיש מקלל את אלוהים או את יריבו. אך הסוף ברור - האיש נרגם משום שנקב בשם האל:
יג ו?י?ד?ב??ר י?הו?ה, א?ל-מ?ש??ה ל??אמ?ר. יד הו?צ?א א?ת-ה?מ?ק?ל??ל, א?ל-מ?חו?ץ ל?מ??ח?נ?ה, ו?ס?מ?כו? כ?ל-ה?ש???מ?ע?ים א?ת-י?ד?יה?ם, ע?ל-ר?אש?ו?; ו?ר?ג?מו? א?תו?, כ??ל-ה?ע?ד?ה. טוו?א?ל-ב??נ?י י?ש??ר?א?ל, ת??ד?ב??ר ל?אמ?ר: א?יש? א?יש? כ??י-י?ק?ל??ל א?ל?ה?יו, ו?נ?ש??א ח?ט?או?. טז ו?נ?ק?ב ש??ם-י?הו?ה מו?ת יו?מ?ת, ר?גו?ם י?ר?ג??מו?-בו? כ??ל-ה?ע?ד?ה: כ??ג??ר, כ??א?ז?ר?ח--ב??נ?ק?בו?-ש??ם, יו?מ?ת.
ובעצם, למה אסור לנקוב בשם השם? למה רגע אחרי שהתקרבנו, נאסר עלינו לקרוא בשמו, לגלגל את עוצמתו על השפתיים? האם תמיד ההרחקה משרתת את הקדושה? ואם לא, את מי היא כן משרתת?
אני קוראת בפרשות הללו, "קדושים" ו"אמור", בסמיכות ובתמיהה של מי שמזהה שתי אג'נדות נפרדות, לאיזו משתי התפישות נתפסנו אנחנו? למה אנחנו מחבקים את האיסור הזה ומוכנים לרגום את מי שרק צריך (וגם את מי שלא) ומתרחקים מהציוויים המופלאים של הפרשה הקודמת? איכשהו נדמה שתמיד אנחנו בוחרים את הנוקשה ואת מה שמחייב אותנו להיות דקדקנים (בעיקר כשזה נוגע בתפקוד של אחרים) ולא את החוויה המשותפת של הטוב והחסד הקהילתי. כזו שהוצעה לנו בפירוש, ועליה כתבה חברתי מירה רגב בשבוע שעבר.
אלוהים של פרשת "קדושים" הוא קרוב ואינטימי. אלוהים של הפרשה הנוכחית רחוק ולא רוצה קשר ישיר איתנו. הוא מבקש מתווכים, בני אהרון. ושיהיו "מושלמים" ונטולי מום. אלוהי-הכוהנים הוא קשה וחמור סבר, אבל איכשהו נראה שדווקא אותו אימצנו אל קירבנו.
במהלך שנותיי כמחנכת בבית ספר, ראיתי את ההתייחסות המסויגת של בני נוער כלפי אלוהים. מצד אחד- סירוב לקרוא בשמו בשיעורים, הרחקה ודיבור מלאכותי ונמלץ, נמלץ מדי - עד שאי אפשר להגיד עליו שום דבר אותנטי. ומצד שני נשיאת שמו בלי למצמץ בכל פעם שזה משרת שבועה זולה (הכנתי שיעורים אבל אני לא מוצאת את המחברת- נשבעת לך באלוהים!) פחד (אלוהים ישמור, המבחן הזה ארוך) או סתם, כחלק מיללה אינדיאנית נרגשת כדי להפגין שמחה במסדרונות (אלוהים! איזה מהמם!)
לפני מספר שנים הזמר אברהם פריד לקח את שירו של יורם טהרלב "שהשמש תעבור עלי" והכשיר אותו לשימוש אורתודוכסי למהדרין. במקור שרה אותו ירדנה ארזי, רק תפילה אשא, הו אלי אלי שהשמש וכו', אבל פריד שחט אותו כהלכה, המליח והוציא לו את המיץ ואת הנשמה, כשהמיר את המילה "אלי" בכינוי המוזר - "קלי". וזאת, שימו לב, כדי להפוך אותו ליהודי יותר
הוספת והמרת האותיות המשונות, ההרחקות החגיגיות והמגונדרות, אלוקים, יקווק, אדושם, ואפילו ה' צבקות - כל אלה לטעמי, אינן עושות חסד עם אלוהים ואינן מקרבות אותנו אליו. ההפך הוא הנכון. אני רוצה לנקוב בשמו. להתקרב אליו. להכיר אותו ושהוא יכיר אותנו ובנו. ובשביל זה צריך לנקוב. צריך לדבר ולשחק ולא להיות מונעים מפחד הסקילה. ולחייך וללטף את האותיות המכושפות עד שנשוב להיות קדושים ומקודשים. לנו ולו ולנו.
שבת של שלום
נעם דן היא ראשת מכינת בינ"ה ע"ש לובה אליאב
ארגון בינה עוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי