מה באמת החרדים לומדים בישיבה?

עשרות אלפי תלמידי ישיבות וכוללים חזרו אתמול (רביעי) ללימודים לאחר חופשת הפסח. לא עד הראשון ליולי אלא עד תשעה באב. מאה ימים בדיוק שכל אחד מהם מורכב מ11 שעות לימוד לפחות. ואם תהיתם פעם מה עושה ילד בן 16 מול טקסט בן 1600, כל התשובות לפניך.

"בית המדרש הוא חדר כושר רוחני ואינטלקטואלי" על המשפט הזה חתום נשיא המדינה, שמעון פרס. בזמן שהחינוך המודרני פותר בעיות עבור התלמיד באמצעי המחשה, הנגשה וויזואליה, החינוך התורני פועל בדיוק הפוך: הוא זורק את התלמיד למים ומציב אותו בפני דילמות. הוא מוותר על צעצועים טכנולוגים ובוחר להעמיד את החניך מול חומר גולמי שדורש ממנו לעבד אותו. לחשוב. כך הוא מתאמן בפתרון בעיות, בריכוז ממושך (לפעמים גם ארבע שעות ברצף) ונדרש להוציא יצירה שתעמוד בפני ביקורת העמיתים של חבריו ורבותיו.

בכלל, רוב הלימוד בישיבה הוא עצמאי. בזוגות – חברותות. כל פרטנר כזה מהווה אבן בוחן ראשונה לפתרון הלוגי שמציע התלמיד. מאוחר יותר הוא יחבר מערכה תלמודית אותה הוא יציע בפני קבוצה מחבריו ("ח?ב?ו?ר?ה" בשפה הישיבתית) והטובים ביותר יפרסמו את עבודתם בכתבי עת תורניים יוקרתיים.

"אז לשם מה אתה לומד כיום מסכת טהרות?" שאל אותי פעם ידיד, "הרי כיום, לאחר חורבן בית המקדש, כל הדינים הללו לא רלוונטיים". וזה בדיוק ההבדל בין לימודים כלליים ללימוד גמרא. כשאתה לומד סוגיה, אתה מנסה לפצח את הקוד הלוגי שלה, את ההיגיון העומד מאחורי הדברים. בשונה מכל ספר אחר שאתם מכירים, הגמרא אינה אוסף כללים, היא תיעוד של דיונים שנעשו בבתי המדרש הבבליים. אתה מתבונן בדיון, בכל שלב שלו. רואה כיצד הוא נבנה, מנסה להתחקות אחר המתודולוגיה שמנחה אותו, מאתגר את עצמך מדוע לא נעשה שימוש בטיעונים אלטרנטיביים, אתה בעצם הופך להיות שותף פעיל בדיון.

"אתם ידעתם מה היה אורך זקנו של אביי, מה הוא לבש, כיצד הוא אכל. אנחנו הכרנו את אביי...". כך השיב פעם תלמיד חכם לחוקר התלמוד באוניברסיטה. הלימוד המעמיק, הכולל בתוכו רבים מן האלמנטים התרבותיים והרוחניים שהנחו את האמוראים, מעניק ללומד לא רק הצצה לחיי ענקי האומה, אלא אף חוויית שותפות ומגע. הלומד מקבל הזדמנות לצלול אל תוך עולמם, אורח חייהם והקוד האתי שהנחה את ענקי הרוח. הציפיות מתלמיד חכם אינן מסתיימות בידע עשיר וביכולת אנליטית לניתוח והסקת מסקנות, מצופה ממנו גם רמה אחרת של אתיקה, מוסר ועדינות.

"השאלה היא לא כמה תורה אתה למדת", אמר לי פעם ראש הישיבה, "השאלה היא מה התורה הקדושה לימדה אותך". מרתק לגלות את הנגזרות המופיעות בתלמוד הבבלי, ולא פחות מכך את ההשלכה שלהן על חיי היומיום שלנו. למשל הלבנת פניו של אדם היא נגזרת של... רצח! הגמרא מכנה זאת במילים: "אזיל סומקא ואתי חיוורא" (אוזל הדם מפניו של המושפל, ובא החיוורון) גם האחריות שמטילה הגמרא במסכת "מכות" על רוצח בשגגה, על פעולה כמעט לא רצונית, מטמיעה בתת המודע את אחריותו של האוחז בהגה. דיונים כבדי משקל בדינו של הפוגע ברכוש הזולת ב"פרוטה" (כעשר אגורות) מדגישה את קדושת ממון הזולת, ואילו החובה להעדיף סיוע ל'שונא' בפריקת משא מחמור שמעד (או החלפת צמיג מפונצ'ר על הכביש) מול ידיד שנמצא באותה מצוקה, מחדדת את העבודה הפנימית הנדרשת מאיתנו בסיוע לזולת.

לא יודע אם יש כלים מדעיים להסביר את זה, והאמת, גם לא איכפת לי. הרמב"ם כותב, בהתבסס על אמירה תלמודית, כי הרהורי עבירה רווחים דווקא אצל זה ש"ליבו פנוי מן החכמה (תורה)" וצריך פעם לומר את הדבר הזה: מהתורה אין חופש. במצב האידיאלי, אדם מנצל את יכולת החשיבה שלו בכל רגע נתון. גם כשהוא ממתין להאוטובוס הוא יחפש פתרון לסוגיה בה הוא עוסק. ברכב הוא יעדיף להאזין להקלטה של שיעור במקום למוסיקה, ובעצם הוא ינצל הרבה יותר מה24 שעות. הרבה מהזמנים המתים שוויתרנו עליהם מראש, אצלו הם שעות עבודה

כחלק מתואר אקדמי בפדגוגיה, כתבה סטודנטית צעירה עבודת מחקר תיאורטית בה היא מוכיחה כי אחת לאחת, לימוד הגמרא פותר את כל לקויות הלמידה. בהן הכללות, הבחנות, התנסות בחשיבה מופשטת והבחנה בין עיקר לטפל. לו אותם לקויי למידה היו מתנסים בלימוד גמרא מגיל 10, היא מוכיחה, זה היה מונע מלכתחילה את המוגבלויות הקוגניטיביות שלהם.


אז נאחל בהצלחה רבה לעשרות תלמידי הישיבות ואברכי הכוללים, מגיל 14 ועד 120, שיעמלו לשמר ולפתח את לימוד התורה, ליבת חייו התוססת של העם היהודי לאורך הדורות, כדי להבטיח את המתנה הזו גם לדור הבא.