תחילתה של פרשת השבוע, 'אמור', מציבה בפנינו אתגר קשה, כאשר היא מפלה ומדירה בעלי נכויות מעבודת המקדש, וקובעת שכהן בעל מום שיעבוד עבודה חילל בכך את הקודש. האם עלינו להסיק מכך שהתורה מכוונת אותנו לגילוי יחס מפלה כלפי אנשים אלה? תשובתי נחרצת: לא ולא! הלאו האחד נובע מכך שאין להסיק מעבודת בית המקדש על כל מציאות אחרת, והלאו השני מתבסס על ההבחנה בין ימי קדם לזמננו.
בבית המקדש הושם דגש על ההידור החיצוני. בהיות בית המקדש המרכז העולמי של עבודת ה' וגולת הכותרת של מוסדות האומה, היה הכרח לדאוג לכך שכל הרואה את ההיכל ואת הכהנים בעבודתם יתפעל ויתפעם, יוצף בתחושות של התרוממות רוח, וישאב מלוא חופניים גאווה יהודית. כל הקורא את תיאורי המשכן בספר שמות, את תיאורי ירושלים ושכיות החמדה של המקדש בתהילים ובספרי הנביאים, ואת תיאור חז"ל על בית המקדש שהורדוס הרחיב ופיאר (ב"ב ד, א), יכול להתרשם עד כמה חשוב היה הפאר החיצוני במקדש, למרות העובדה שהחיצוניות בוודאי לא היתה המרכיב העיקרי בו. התורה רצתה שעולה הרגל וכל המבקר במקדש יספרו לדור אחרון על הר ציון "משוש כל הארץ" (תהילים מח), ולשם כך נדרשה ההקפדה על השלמות החיצונית, גם זו הגופנית.
אולם פאר חיצוני הינו גורם המשתנה בהתאם לתפיסות האדם והחברה. בתקופה בה בעלי מום זכו ליחס של זלזול, ובימים בהם רווחה התפיסה שהפגם הגופני משקף חיסרון רוחני פנימי, היה הכרח בכך שמשרתי ה' בהיכלו יהיו חפים מכל פגם. כדי להבין את היחס ששרר בימי קדם ואת התמורה שחלה, עלינו לזכור שבעבר היוותה המגבלה הגופנית מחסום בפני תפקוד נורמטיבי בחברה במגוון היבטים רחב. די אם נציין שעד לדורות האחרונים הרוב המוחלט של בני האדם עבדו לפרנסתם בעבודות פיזיות. כל מגבלה גופנית משמעותית מנעה יכולת השתכרות, ודנה את האדם לעוני ולתלות גמורה באחרים. מעבר לכך לא היו בעבר אמצעי טיפול, הנגשה והתאמה לבעלי מוגבלויות, וכשמדובר בחוסר תפקוד של החושים ראיה ושמיעה, לא היתה כל שפה שתאפשר לעיוור ולחרש לרכוש ידע ולהשתלב בחברה.
ואכן כאשר מדובר על תפקידו העיקרי של הכהן לאחר החורבן נשיאת כפים, אנו מוצאים שורה ארוכה של פוסקים שציינו שאין להקיש מעבודת בית המקדש על ברכת הכוהנים, והתירו לבעלי חיסרון גופני לשאת כפים (ראו: 'ילקוט יוסף', הלכות נשיאת כפים, יד). חז"ל קבעו שאם אנשי הקהילה רגילים למומו של הכהן אין הדבר נחשב למום הפוסל אותו. ממצאים דומים ניתן לדלות מספרות הפוסקים ביחס לשליחי ציבור. ההרגלים החברתיים הם שקובעים באיזו מידה יש בעייתיות בפגמים גופניים, ומכאן שלאור השינויים המשמעותיים והמבורכים במעמדם של בעלי מוגבלויות בזמננו, בעייתיות זו נמוגה. בדומה לסוגיית הכהנים נדון בהלכה מעמדם של שליחי ציבור בעלי מוגבלויות.
באופן כללי, יש לזכור שהתורה מזהירה מפני יחס לא מכבד כלפי בעלי מוגבלויות גופניות. שתי מצוות לא תעשה בעניין זה הופיעו בפרשה הקודמת, פרשת 'קדושים': "ל?א ת?ק?ל??ל ח?ר?ש? ו?ל?פ?נ?י ע?ו??ר ל?א ת?ת??ן מ?כ?ש??ל" (ויקרא יט, יד). ישנם כמה מעשים של חכמים שמראים לנו על דרך החיוב כיצד יש להתנהג. בתלמוד הירושלמי (פאה, ח, ט) מסופר על רבי אליעזר בן יעקב שכאשר אירח אצלו אדם עיוור, הושיבו למעלה ממנו בשולחן, כדי שהכול יחלקו לו כבוד, ועל דרכו של רבי הושעיא הגדול לכבד את הרב של בנו שהיה עיוור (שם, ח, ח). אפשר שגם משום כך היה משה רבנו בעל מוגבלות גופנית - "כבד פה וכבד לשון" - על מנת ללמדנו ששלמות הגוף אינה תנאי למעלות הרוח, וכי בעל מוגבלות גופנית יכול להיות הגדול שבגדולים.
בזמננו ברור לכל שבעלי מגבלות גופניות ראויים ליחס מכבד ושוויוני ככל אדם אחר, וכי אחריותם של היחיד ושל החברה לעשות את הדרוש כדי שתהיה להם נגישות ואפשרות לפעול ולהתקדם בכל תחום ובכל דרך. בארגון רבני 'בית הלל' נכנס בימים אלה בעובי הקורה של נושא זה על מנת לקדם את מעמדם של בעלי מוגבלויות בחברה. כל פעילות חיובית שנעשית בתחום זה מהווה הגשמה הלכה למעשה של הכלל הגדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך".