מהבוקר הם צורחים בדירה שלהם. אני שומע את הקולות שלהם מבעד לדלת. ביבי אומר שהוא רוצה חוק יסוד מדינה יהודית, ציפי התעצבנה. היא לא תיתן שישימו לה את היהודית מעל הדמוקרטית. זה בכלל לא יפה על השידה וחוצמיזה שככה אמר לה במפורש המוכר באיקאה ואם עוד פעם אחת ביבי נוגע לה בדברים היא תעיף אותו מכל המדרגות. אחמד טיבי בדיוק מגיע וחושב שהוא בכלל היה פה קודם ושנתחפף כולנו, האחרון יכבה את האור וגם ישאיר הוראות בערבית איך לתפעל את רמת דוד ומכון ויצמן.
גם האח הגדול נפתלי חושב שצריך לדרוך נשק על ערבי. או לדרוך על ערבי. או על חרדי. או שלא. דרעי חושב שנפתלי הוא בכלל גוי, אבל בנט מתעקש עכשיו על יהודית. לביבי דווקא לא אכפת על נורווגית, אבל רק בנוגע ליאיר. בוז'י אומר שהם בכלל הקימו ת'מדינה ושאף אחד לא יספר להם מה זה מדינה או יהודית. הרי סבא שלו היה רב. זהבה זורמת על "יהודית ודמוקרטית", אבל אז טיבי אומר לה שהחלק הראשון לא יהיה והחלק השני לא נכון.
ורק אני יושב על הספה, מקשיב לשיח הסנילי ותוהה מהיכן הגיע לכאן, לדירה המזדקנת שלי, האוטיזם הזה. "תגידו" מתחשק לי לצרוח בשקט "השתגעתם?" פעם צרחתי להם את זה באוזניים. בנועם. עד שנשבר לי. גם להם. אז פיניתי את הזירה מנוכחותי המטרידה, נתתי להם לריב לבד. זה כל כך כיף לראות אנשים מבוגרים, עוד שנה פנסיה, מתקוטטים כמו זקנים בבית אבות על צבע של מכוניות שהם בכלל לא מכירים.
ואני מתבונן שוב בעיני עגל בדירה הזאת שקוראים לה "מדינת ישראל", הדירה שפעם הייתה חלום של כל צעיר יהודי, והיום כמה שאתה יותר יהודי אתה פחות מרגיש בה בנוח. וגם אם אתה במקרה לגיטימי, אז אורח החיים שלך בטח שלא ואתה הופך לעלוקה או משתמט או סתם פרזיט. אתה בסך הכל עצלן ונצלן שבא לחיות על חשבונם של אלה שהמדינה שייכת להם.
וכך אתה הופך לפרסונה נון גראטה. לפארק העירוני במודיעין אסור לך להיכנס, וגם לקניון ברמת אביב ובביאליק. כל השאר תלוי עד כמה אתה טורד את מנוחת השכנים. רק אם תהיה נחמד ותקים בית חב"ד בהודו יסכימו לאכול אצלך. בחינם אם אפשר. ואיזו דוקטורנטית לתלמוד (שהוציאה שלושה תארים בגמרא על חשבון משלם המיסים והפכה למחוקקת) לא יכולה לסבול אותך ביציע הכנסת. זה מוציא אותה מדעתה. סוף ציטוט.
"הדבר היחיד שלמדתי מהרצל הוא הגאווה לעמוד בראש זקוף ולומר: אני יהודי" אמר פעם תלמיד ישיבה באירופה של אז. כמה הם חלמו להגיע למקום בו כיפה ופיאות יהיו גאווה ולא דבר להתבייש בו, כמה הם שאפו להגיע למדינה שבה לומדי התורה לא יצטרכו להסתתר אלא יהיו גאווה לאומית. כמה רצו מקום בו ערכי היהדות יהיו מעל אופנה, תיאטרון, ספורט, ביזנס וכל מה שאירופה מציעה בשפע. אז הם הגיעו לפה, לחמו, כבשו והקימו. אבל רגע אחרי שהם קיבלו את המפתחות, במקום לממש את החזון הם קיבלו רגשי נחיתות: איך זה שאלה שגרים שם באירופה משחקים באולימפיאדה, זוכים בנובל, ושרים באירוויזיון? שאלו את עצמם בעיניים גדולות ועצובות.
ושוב בא לי לצרוח בנועם קל עד בינוני: היי, הלווו, תתעוררו! יש לכם פה נכס אדיר, ממש מתחת לאף. יש סיבה מדוע הגענו לכאן. הערגה לגאול את עפרה של ציון לא נבעה מהרצון להקים כאן את "Waze" ו"טבע, (המקסימות, באמת) זה יש גם בפרנקפורט וקליפורניה (המקסימות, באמת). הגענו לכאן כדי להקים מדינה ליהודים בה נוכל לחיות כיהודים.
"לא עוד עם לבדד ישכון", אמר בעיניים מצועפות ראש ממשלת ישראל יצחק רבין זיכרו לברכה, בחתימת הסכם השלום עם ירדן, בדיוק במקום בו עמד בלעם והשתמש באותם המילים כדי לברך את עמנו על עצמאותו. בלעם דווקא התפעל מכך ש"בגויים לא יתחשב". הוא זיהה אצלנו עצמאות אמתית. לא חיקוי זול של אופנה עונתית. הוא זיהה את המודעות העצמית שלנו, את גאוות היחידה שנבעה מהכרת היהדות ועוצמתה. זוהי העצמאות אליה אנו חותרים. עצמאות תרבותית, מנטלית, פטריוטית, יהודית.