האמירה השערורייתית ששודרה בלב המיינסטרים הרדיופוני הישראלי ולפיה האוכלוסייה שהכי רצוי לדלל אותה היא האוכלוסייה החרדית, מקוממת לא רק בגלל התוכן שלה, ולא רק בגלל שאני כחרדי, נעלב או שלא נעלב, וגילוי נאות: באופן אישי דווקא לא הצלחתי להיעלב מן האמירה התפלה הזאת, ואולי בגלל שהיא מלמדת יותר ממשהו על האדם שהשמיע אותה.
תקציר: ליל יום העצמאות, בתחנה הצבאית מבדרים את עם ישראל לכבוד החג. אחד הקומיקאים, ניב מג'ר, מספר על כך שהיה רצוי מבחינתו לאכול בני אדם כדי לדלל במעט את האוכלוסייה האנושית. היעד המועדף מבחינתו לדילול היא האוכלוסייה החרדית, אולם כאן הוא שבוי בפלונטר רציני ביותר בגלל שהיא גם האוכלוסייה המסריחה ביותר. היא כל היום אוכלת קניידלך. המשפט האחרון הצית את מחאת הקניידלך באתרים החרדיים וברשתות החברתיות, ואף הוביל את פעילי תנועת "דוסים" לצאת באקט הסברתי סביב חלוקת קניידלך בסמוך לפתחה של תחנת גל"צ.
הגיע הזמן שנבין: אין שום סובלנות לחוסר סובלנות. אין שום דבר מצחיק בהיטפלות לציבור מסוים, ואין שום לגיטימיות, לאף אדם, לשלול את הלגיטימיות של אדם אחר. וזה גם ממש לא מצחיק. ביני לבין עצמי אני תוהה: האם משפט כמו זה שמופיע בכותרת של מאמר זה היה נאמר, בשיא הציניות, הדאחקות, ההומור, הגימיק, הסאטירה או הקומדיה, זה היה עובר מסך?
לו זה היה נאמר כלפי האוכלוסייה הערבית, האם היינו צריכים לספור עד שלוש כדי לשמוע את השרה לבני מגנה גינוי קורע לב? אותה שרה שעמדה על כך שלומר את אותם המילים כנגד חרדים יהיה ראוי, חוקי ולגיטימי. כזכור, חוק לשון הרע אוסר להסית כנגד קבוצות רבות של מיעוטים, כמו הערבים, הקהילה הגאה, עולי אתיופיה ועוד. כאשר ביקשו ח"כים לתקן את החוק ולהחילו גם על האוכלוסייה החרדית, התנגדה השרה בנימוקים בלתי ענייניים. כך מוצא את עצמו החוק הישראלי "מגן" על האזרח הקטן, כאשר לשרת המשפטים בכבודה ובעצמה לא חשוב שבמדינת ישראל יהיה לא חוקי להסית נגד חרדים.
אך מעבר לפן המשפטי, בפן הציבורי, כלומר בקרב צרכני התקשורת, כלומר אנחנו, חייבים לשים נקודה בסוף המשפט הזה. עלינו להוקיע אל עמוד הקלון הציבורי את בעל האמירה הזו. דיבורים מעין אלו הם מסוכנים, מגמתיים, וחשוב שנדגיש את חוסר ההכלה שלנו לדוברים מעין אלו. אפילו כאשר מושא המשפט הוא האוכלוסייה היחידה שלא תזכה להגנה משפטית במדינת ישראל. בשביל זה יש אזרחים.
ועוד דבר אחרון, בטח יש מספר לא מבוטל של אנשים שקראו את כותרת המאמר והרגישו כאב כזה, צריבה קלה, "הפגיעה בתחושת הגאווה" כמו שאמר מרסלוס וואלאס לבוץ' (ברוס וויליס) ב"ספרות זולה". וזה מה שאני וחברי הרגשנו כששמענו את האמירה המבישה הזאת, פגעו לנו בכבודנו וזה כואב.