באיזו מדיניות כלכלית דוגלת תורת ישראל? האם היא סוציאליסטית או תומכת בשוק החופשי? והאם יש בכלל מדיניות כלכלית על-פי התורה? אני סבור שהתורה איננה מציעה משנה כלכלית מסודרת ושיטתית, אולם היא מציבה קריאות כיוון רבות משמעות.
פרשת השבוע "בהר" הביאה לא מעט אישים גדולים וחשובים למחשבה שהתורה דוגלת בסוציאליזם. אכן הפרשה מתרכזת במצוות בעלות ערך סוציאלי, כגון: שמיטה ויובל, שחרור עבדים, חזרת שדות ובתים לבעליהם, והאפשרות לגאול קרקעות שנמכרו בשעת הדחק, הן על-ידי המוכר עצמו והן באמצעות קרוב משפחתו.על אלה יש להוסיף את האיסור על נטילת ריבית, ואת החובה לדאוג לכל נזקק: "וחי אחיך עימך".
מצוות אלה סייעו לגיבוש מחשבה לפיה התורה משרטטת בפרשתנו ראשי פרקים לחזון סוציאליסטי, הגורס שבעיית העוני נעוצה בחוסר שוויון ובצבירת הון על-ידי העשירים. הפתרון על פי תפיסה זו הוא הגבלת זכויות הקניין של האזרחים, והפעלת חלוקה מתוקנת יותר של העושר לשם השגת שוויון כלכלי.
תפיסה זו הופיעה אצל אישים ציוניים, כשהראשון בהם היה משה הס, אשר כתב בספרו "רומי וירושלים": "רוח היהדות רוח סוציאל-דמוקרטית היא ביסודה ומעצם טיבה". כך סבר גם חיים ארלוזורוב שדיבר על "הסוציאליזם העממי של היהודים שיונק מהמקורות הרוחניים של האומה.
בדעה דומה החזיקו גם רבנים שונים, דוגמת ר' ישעיהו שפירא, האדמו"ר החלוץ, שטען כי המידה האידיאלית של היהדות היא "שלי שלך ושלך שלך", המבטאת כפירה בכל המושג של הרכוש הפרטי. כל נטיה רכושנית הוגדרה על ידו כמידת סדום. קדם לו רבי יעקב עמדין שהסביר בפירושו למשנה באבות, כי המצב האידיאלי הוא "שיהיה כיס אחד לכולם, ואז בטלה הקנאה והשנאה מבני אדם".
אמנם נראה שאין לזהות בין התפיסה הסוציאליסטית המודרנית ובין המסורת היהודית, שכן ההלכה אינה מצמצמת לגמרי את זכות הקניין ואינה חותרת ליצירת שוויון כלכלי גמור. ההלכה היהודית מאפשרת כלכלת שוק חופשית, ומקנה יכולת לאנשים לצבור הון פיננסי. כדוגמה לתחרות כלכלית חופשית ניתן להביא את ההלכה שמתירה לחנווני לחלק קליות ואגוזים או להפחית את השער על מנת למשוך קונים ולהרוויח כסף (ב"מ ס).
מקורות מסוימים מצביעים על חכמים מרכזיים שאף גילו יחס חיובי כלפי בעלי הון. הגמרא מספרת שרבי יהודה הנשיא ורבי עקיבא כיבדו עשירים (עירובין פו, א). וכך קבע המהרשד"ם בסלוניקי, של המאה ה-16) שיש להעניק כבוד מיוחד בקהילה לבעלי הממון, ולדבריו "אין זה מדרכי הנועם של תורתנו" להעניק מעמד שווה לעניים ולעשירים במה שנוגע להכרעות בשאלות ציבוריות.
אם נרצה ליצור סינתזה בין קריאת הכיוון של המצוות הסוציאליות שבתורה שבכתב לבין הפתיחות לכלכלת השוק שמופיעה בתורה שבעל-פה, נראה שההלכה אינה שוללת את העושר כל עוד הושג ביושר, אך תובעת שיחד עם זאת יידע האדם גם לרסן את עצמו, וייטיב לגלות אחריות אמיתית כלפי סביבתו. כמו כן היא באה לתת הגנות מסוימות לחלשים בחברה, הגנות שמשתנות בהתאם לצורכי המקום והזמן. כך יכולים אנו למצוא בהלכה שתי גישות לעניין הפיקוח על המחירים. האמורא שמואל בדור הראשון של חכמי בבל התנגד לפיקוח על המחירים (מידות ושערים), ואילו רמי בר חמא בדור הרביעי פסק שמעמידים מפקחים על כך. מסתבר שרמי בר חמא ראה לנגד עיניו מציאות בעייתית במיוחד מבחינת הפקת השערים, ולכן דרש מעורבות של גורם שיפקח עליהם.
באמצעות המצוות של פרשת "בהר", משמשת התורה כמעין רגולטור הבא ליצור הגבלות כלכליות מסוימות. היא איננה מבטלת את כלכלת השוק החופשי, אבל מעמידה עקרונות מרסנים ומעניקה מנגנוני הגנה לשכבות החלשות, כדי שלא יתמוטטו.
בעשור האחרון החלה להתפשט תפיסתו של הכלכלן היהודי מילטון פרידמן שהציג גישה ליברלית קיצונית, המדגישה את יוזמתו האינטרסנטית של היחיד, ושוללת כל התערבות מבחוץ בייצוב המטבע, בהגבלים עסקיים, בפיקוח על המחירים ובשיקולים שמאפיינים מדיניות רווחה.
העקרונות הכלכליים-חברתיים של תורת ישראל דוגלים בחופש אך גם בפיקוח ובריסון. היא מאפשרת לאדם לעשות לביתו, אך דורשת ממנו לא לשכוח את סביבתו. לא בכדי נסמכת בדרך כלל פרשת "בהר" לפרשת "בחוקותי". אם החברה הישראלית מאמצת את עקרונות הריסון והנתינה שהתקבלו למרגלות הר סיני, היא יכולה להגיע להגשמת ההבטחות שפותחות את פרשת "בחוקותי" שפע כלכלי, שלום וביטחון. אם היא תהפוך לחברה אגואיסטית והדוניסטית, שחבריה מתעלמים מהחלשים, היא עלולה לעמוד מול התוכחות והקללות שבהמשך "בחוקותי. חשוב ליישם עקרונות אלה במדיניות הציבורית ובחיים האישים, וכדאי להתעורר פרשה אחת קודם.