פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      דניאלה כבר לא תחגוג בת מצווה

      דניאלה הייתה כמעט בת 12 כשהרופאים גילו אצלה את הסרטן. מיטל אמא של דניאלה, כותבת על ההתמודדות הקשה של המחלה שניצחה אותה ומסבירה למה חשוב לתרום שיער לילדים החולים

      דניאלה מור-מזרחי (צילום מסך , יוטיוב)
      דניאלה מור מזרחי ז''ל (צילום: יוטיוב)

      נתחיל בדבר הברור מהכל: סרטן זו מחלה נוראה וארורה. עונש לכל מי שחולה בה, אבל לילדים זה עונש כבד בהרבה, בעיקר לבנות. כי למחלה הזאת יש סימן היכר – הקרחת. פתאום חברים, וילדים אחרים לא רואים אותך, אלא את הקרחת, ואת המחלה. כל היחס משתנה.

      דניאלה איבדה את שיערה קצת לפני הבת מצווה. היום שאמור להיות היום בו היא מצטרפת לעולם הבוגרים, לעבור מילדה לאישה, ואליו היא הגיעה בלי השיער שמסמל נשיות וכוח. בסוף לא חגגנו לה בת מצווה. בהתחלה דחינו בגלל הטיפולים, ועם הזמן זה היה רחוק יותר ויותר.

      על נשירת השיער אפשר לקרוא ולשמוע, אבל המציאות קשה בהרבה מכל תיאור. השיער לא סתם נושר – הוא נהרס. מהר מאד הוא הופך יבש ולא נעים מגע, כמו קש. בשלב הזה כבר קצצנו את מה שנשאר ממנו ודניאלה נשארה עם הפאה בלבד. בהתחלה עוד חשבנו שנגזור את השיער לפני הטיפולים, ונשמור ממנו שיהיה לה למזכרת, אבל דניאלה לא יכלה להיפרד מהשיער שלה, ממש עד שלא הייתה יותר ברירה.

      על קניית הפאה החלטנו עוד כשקיבלנו את האבחון. היה לנו ברור שחייבים לקנות פאה, כי איך אפשר שילדה, ועוד אחת עם שיער ארוך ויפה כמו שהיה לדניאלה תהיה קירחת?

      דניאלה מור-מזרחי (צילום מסך , יוטיוב)

      השנה הייתה 2010, עוד לא הכרנו את 'זכרון מנחם' ולא ידענו שיש אנשים שתורמים שיער להכנת פאות, ולכן רכשנו בכספינו פאה מאד יקרה עבור דניאלה, שהיא בחרה בעצמה. העיקר שלא תסתובב ותרגיש את המבטים המלאי רחמים של הסובבים אותה.

      גם לנו, ההורים היה קשה לראות פתאום את הילדה שלנו בלי שיער. זה מין סימן שכזה שאומר "הילד שלך חולה", וכהורים היה לנו מאד קשה להתמודד עם זה. אני לא חושבת שזה משהו שמתרגלים אליו אי פעם.

      כמובן שעבורנו כהורים זה לא היה עניין של מראה חיצוני. דניאלה שלי הייתה ילדה יפה, גם בלי השיער. הייתי אומרת לה "תראי כמה יפה את, עכשיו אפשר לראות את הפנים שלך. את יודעת שאת יפה, נכון?" והיא הייתה עונה" כן אמא, אבל את זה המבוגרים מבינים, לא הילדים. הילדים מפחדים מהקרחת, הם לא רואים אותי".

      דניאלה חבשה את הפאה במשך כשנה וחצי, בעיקר מול הסביבה החיצונית, שלא הכירה אותה ולא ידעה איך לאכול ילדה עם קרחת. קשה מאד להתמודד עם המבטים מלאי הרחמים, המבטים שכאילו אומרים "איזו מסכנה, יש לה סרטן". זה היה משהו שמאד קשה להתמודד איתו.

      כשפנו אלינו מ'זכרון מנחם' לעשות את הקמפיין לעידוד תרומות השיער, זה היה קשה לה מאד. היא לא רצתה להיחשף, לא כל כך רצתה שאנשים יזהו אותה ברחוב, שיסתכלו עליה. היא הסכימה בעיקר כי היא הרגישה שהיא עושה שליחות.

      היא מכירה מקרוב את התחושה של אבדן השיער. לא תמיד מדברים על נושא השיער, ועל הקושי שיש לחולים, בעיקר לבנות, להתעורר יום אחד ולראות במראה קרחת. בראיונות היא גם דיברה על הקושי של ההורים – פאות הן יקרות מאד, וכשהילד חולה הרבה פעמים ההורים מפסיקים לעבוד.

      החלום של דניאלה היה להבריא, לגדל שיער ולתרום אותו בעצמה. בהפוגות בין הטיפולים, כשהשיער היה צומח קצת, היינו מודדות אותו כל יום, ס"מ אחרי ס"מ כדי לראות אם גדל מספיק.

      את החלום שלה דניאלה כבר לא תגשים. גם את מסיבת ההבראה שתכננו לה במקום הבת מצווה היא כבר לא תזכה לראות. הפאה שלה נמצאת עדיין אצלה בחדר, אני לא יכולה להביא את עצמי למסור אותה. היא חלק מדניאלה עבורי, אני רואה את הפאה ויודעת כמה כוח היא נתנה לה, כמה דניאלה סמכה עליה כשיצאה מהבית.

      תרומת שיער היא לא משהו שמבקשים בקלות ראש. כשדניאלה התחילה את הקמפיין כמעט ואף אחד לא שמע על זה. היום אני רואה ושומעת כל הזמן על נשים שתורמות את שיערן עבור ילדות שחולות בסרטן, אני חושבת לעצמי שדניאלה מסתכלת מלמעלה, היא בטח שמחה על מה שהיא עשתה.

      "זיכרון מנחם" אוסף תרומות שיער לילדים חולי סרטן ואוסף את השיער מטקס החלאקה שמתקיים כיום ברחבי הארץ כחלק ממנהגי ל"ג בעומר