"קנאה אוכלת את בעליה כמו שהחלודה אוכלת את הברזל", כדברי הסופר יעקב קלצקין. הקנאה היא תכונה אנושית טבעית שאין אדם שניצל ממנה. היא מסוגלת להכיר חייו של אדם שבאופן אובייקטיבי יש לו את כל התנאים להיות מאושר. עוצמת הקנאה עלולה להיות כה רבה ומכאיבה עד ששלמה המלך דימה אותה למוות, ואמר: "קשה כשאול קנאה" (שיר השירים ח,ו), וציין גורמת לאדם ריקבון: "ורקב עצמות קנאה" (משלי יד, ל). חז"ל אף שמו בפיו של משה רבנו את האמירה: "100 מיתות ולא קנאה אחת" (דברים רבה,ט, ט).
יש והקנאה מופיעה בתוך המשפחה - ביחסים שבין אחים או בין איש לאשתו, ויש שהיא פוגעת בתוככי הקהילה והחברה - ביחסים שבין האדם לחברו, ויש שהיא תוקפת ברמה הציבורית ומשתקפת ביחסים שבין מנהיגים.
בפרשת השבוע שלנו מבצבצת בעיית הקנאה ועולה מהנושאים המרכזיים בפרשה, ואפשר שהיא החוט החורז אותם לפרשה אחת. הדוגמה המובהקת ביותר מתייחסת לקנאה שבתוך המשפחה, קנאת איש לאשתו, ועליה נסבה כל פרשת סוטה. דרך ההתמודדות שהתורה מציעה לבעל הקנאי היא לברר את הדברים על מכונם. לשם בירור זה הומצאו במיוחד המים המאררים שמשמים מעין מכונת אמת.
פרשית קרבנות הנשיאים, יכולה להתפרש אף היא לאור ההתמודדות עם מושג הקנאה. כל אימת שקוראים פרשה זו מתעוררות השאלות: מדוע היה צורך לפרט את כל מתנות הנשיאים, ברשימה שחוזרת על עצמה במדויק? וכיצד קרה שכל הנשיאים הביאו בדיוק את אותן מתנות ואת אותם קרבנות, ללא תיאום מוקדם ביניהם? ייתכן שהזהות בקרבנות נועדה למנוע את בעיית הקנאה. אילו כל נשיא היה מביא מתנות אחרות היינו עלולים להיות עדים לפרשת קין והבל כפול 12. הפתרון שמוצע לבעיית הקנאה בפרשיה זו הוא להקפיד על שוויון. כשכולם שווים כולם לא מקנאים.
דומה שגם בפרשת הנשיאים של מדינת ישראל מבליחות אמוציות של קנאה מכמה עברים, אלא שבמקרה הזה אין אפשרות לפתרון שוויוני, אלא רק להכרעה חותכת, ואין אלא לקוות שזו תהיה מושכלת ואובייקטיבית, ולא מונעת מתככנות אישית ומשיקולים אינטרסנטיים.
קנאה אחרת עלולה הייתה להתהוות בעם ישראל בקרב משפחות הלויים, נושאי המשכן. כאן נמצא הפתרון בפרשתנו דווקא בחלוקת תפקידים המוכתבת מראש. למשפחות בני קהת, גרשון ומררי ניתנו תפקידים שונים, וכך נוצר מצב בו כל לוי גדל מילדותו לתוך תפקיד מוגדר, ואינו מטפח חלומות ולא רוקם מזימות כדי להשיג את תפקידו של חברו.
אולם עדיין יש להתמודד עם בעיית הקנאה הרווחת ביותר, זו שבין אדם לחברו. מענה לכך יש למצוא לדעתי בברכת הכוהנים שבפרשה. העם העומד ושומע את ברכותיהם אמור להפנים את הרעיון שכל אדם בקהל ראוי להתברך בדיוק כמוהו. בד בבד הוא קולט שהברכה החשובה ביותר היא ברכת השלום, ושלום כמובן נעלם במקום בו הקנאה שוררת, ומופיע כשהקנאה נעלמת. יתר על כן, ברכת הכוהנים מלמדת שכל אדם מתברך מאת ה', אשר הוא דיין אמת ושופט צדק היודע לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ואשר על כן אין מקום לקנא באחר על הישגיו, רכושו, כבודו וכיוצא בזה.
נמצאנו למדים שיש שורה של דרכים שמציעה פרשת נשא להתמודדות עם מידת הקנאה: פעמים שיש לברר את הדברים כדי לבטל קנאה מיותרת, כפי שמציעה פרשת סוטה. לעיתים יש ליצור שוויון כדי למנוע קנאה, כפי שראינו בפרשת הנשיאים. במקרים אחרים חשוב ליצור חלוקת תפקידים מוגדרת, כבדוגמה של הלווים, ובכל מקרה ומצב יש לזכור שהברכה שזוכה לה כל אדם מאת ה' היא, ולכן יש לקבל באהבה את מנת חלקנו, ובהשלמה את מנת חלקו של האחר.