ספר "במדבר" בונה, לכאורה, מערכת היררכית וממסדית מובהקת. הוא מסדר את כל העם במחנה כמו בצבא, תוך שהוא קובע מרכז ופריפריה, מקצה מקום מוגדר לכל שבט, מחלק תפקידים לכוהנים וללוויים, ומרחיק מן המחנה את כל הטמאים. לכאורה, ספר "במדבר" ראוי להיות מניפסט בידיהם של אנשי ממסד המעוניינים להחזיק את הכוח והסמכות בידיהם, ולראות את שאר החברה כבעלי מעמד נחות. תופעת ריכוז הסמכות בולטת ביתר שאת כשמדובר בממסד דתי, שכן מנהיגיו מאמינים שאם הכוח והסמכות יצאו משליטתם, או אז ענייני דת וקדושה שברומו של עולם עלולים להידרדר ולהתקלקל. ברם אני סבור שדווקא ספר "במדבר" מעניק לגיטימציה להרחבה ולדמוקרטיזציה של הסמכות הדתית והעולם הרוחני, ודוגמאות מובהקות לכך ניתן למצוא, "בהעלותך".
כאשר ירד משה רבנו מהר סיני לאחר שקיבל את התורה הוא יצא באופן טבעי מהנחה שכל העם צריך לבוא אליו כדי "לדרוש אלוהים". אולם המנהיג הענק משה עליו נאמר בפרשתנו "והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה (יב, ג), היה מסוגל להכיר בטעויות, והיתה לו היכולת ללמוד מכל אדם. כך, כאשר יתרו מגיע למדבר ומייעץ לו למנות מערכת משפט מרובדת ומסועפת, ולהאציל מסמכותו למאות שופטים אחרים, שרי אלפים, שרי מאות ושרי עשרות, משה מקבל את ההמלצה ומיישם אותה לאלתר. הוא מבין שטובת העם מחייבת שלא ישאיר את כל הידע ואת כל הסמכות אצלו, אלא יאציל למספר גדול של אנשים.
בפרשתנו שוב מופיע יתרו, והפעם הוא עומד לעזוב ולחזור אל ארצו. משה רבנו מבקש ממנו: לכה איתנו והיית לנו לעיניים" (י, לא). למרות שמשה זוכה לסיוע אישי מבורא עולם בכבודו ובעצמו, ואינו זקוק לכאורה לשום עזרה אנושית, הוא יודע להעריך את תרומתו של חותנו החכם, ולא מוותר על שירותיו. הוא יודע שיתרו מסוגל לתת עצה טובה (רשב"ם) ולהאיר כל דבר שיתעלם מעיניו (רש"י). משה מכיר בכך שגם מהמדייני הזר הוא יכול ללמוד הרבה, ואינו סבור שכל הידע מצוי בכיסו.
בסמיכות מפתיעה למפגש האחרון עם יתרו מופיעה הפרשיה שעוסקת בהאצלת רוח הקודש על שבעים איש מזקני העם. אם בפרשת יתרו האציל משה מסמכויות השיפוט שלו לאנשים רבים אחרים, הרי שבפרשת בהעלותך מואצלת גם יכולת הנבואה שלו. תהליך הדמוקרטיזציה של הרוחניות היהודית מגיע לשיאו כאשר אלדד ומידד נשארים להתנבא במחנה. הנער שהיה עד לכך נבהל ורץ להודיע למשה, ויהושע בן נון שחרד לערעור מעמדו העליון של משה קובע בנחרצות שיש לכלוא אותם. אולם משה רבנו הנאמן לדרכו עונה ליהושע במילים חדות: ה?מ?ק?נ??א א?ת??ה ל?י ו?מ?י י?ת??ן כ??ל ע?ם ה' נ?ב?יא?ים כ??י י?ת??ן ה' א?ת רו?חו? ע?ל?יה?ם" (יא, כט). יהושע, שגדל למרגלות המנהיג משה, הוא דמות ממסדית מובהקת, והנבואה של אלדד ומידד, היא ספונטנית ועצמאית, אינה יונקת מהממסד ואיננה כפופה לו. בתור שכזו היא נתפסת על ידי יהושע כאיום על הסמכות הממסדית ועל הנהגת העולם הדתי-רוחני. אולם משה בגדלותו היה דמות רוחנית המסוגלת להכיל גם רוחניות חוץ-ממסדית. הוא קובע כי אדרבה, אין הוא מחפש מעמד בלעדי, הוא מעדיף שיהיו כמה שיותר נביאים. משה רבנו הוא האציל המאציל. הוא אינו רוצה מונופול על הרוח ועל הקדושה, כי אם דווקא פיזור וריבוי של רוח הקודש והידע הדתי.
"דברי משה", כותב רש"ר הירש, "הם מופת נצחי לכל המורים והמנהיגים בישראל המורה להם כי האידאל העליון של פעילותם יוגשם כאשר יזכו להיות מיותרים בעם, בהגיע העם בכל שכבותיו לאותה מעלה רוחנית, שאין הוא זקוק עוד למורים ולמנהיגים! כאשר אמר משה: "המקנא אתה לי?!" הוא שמט את הקרקע מכל מחיצה אפשרית בין "כהני דת" אנשי קודש לבין "הדיוטות" אנשי חול." אכן, מילים כדורבנן.
לימוד תורה המתפתח בזמננו בקרב סוגים שונים של אנשים, דתיים כחילוניים בזמננו, משקף ביקוש חוץ ממסדי לרוחניות. מי שראה את ההמונים שגדשו את תיקוני ליל שבועות לפני ימים אחדים יכול היה לראות כיצד יש התעניינות חוצה מגזרים במקורות היהדות. יש בעולם הדתי אנשים שרואים בכך איום, אך דומה שמי שרוצה ללכת בדרכו של משה צריך לראות מגמה זו בעין יפה ולדעת להכיל אותה בהבנה ואף באהבה.