לראשונה בישראל מסדיר המחוקק רצח חוקי. וזה לא כסא חשמלי למחבלים עם דם על הידיים או מפגע שניתן לנטרל אותו, מדובר באזרחים. כמוך וכמוני. אלא שבניגוד אלינו, הם מבקשים למות כי נותרה להם פחות מחצי שנה לחיות.
אליבא דהמחוקק, 6 חודשים אינם זמן מספיק חשוב בחייו של אדם. אפשר כבר לתת לו למות בנחת. לדברי הח"כ היש-עתידי מדובר ב"חוק חשוב שיעמיד את ישראל בשורה הראשונה של המדינות הנאורות". כמו למשל גרמניה הנאצית בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת, הרבה לפני מלחמת העולם השנייה. הם ראו לנכון להוציא להורג נכים, חולים סופניים וסניליים. קיימים אמנם אי אלו שינויים בין החוקים, שם המחוקק פעל באופן אקטיבי ואילו כאן הוא "רק" מעניק לחולה האומלל מנת רעל שתשים קץ לחייו, אולם אלו שינויים קוסמטיים בלבד.
מבחינה מוסרית יש כאן תמימות דעים. ההכרה שחיי האדם הפקר ושהם תלויים בחוות דעתו השרירותית של מחוקק. בהחלטתו הוא ראשי לחרוץ גזר דין מוות על אנשים שלטעמו אינם תואמים את החיים התקינים של החברה האנושית. ושימו לב: זה לא רק שמדובר במדרון חלקלק לקראת הרחבה של רציחות בחלוקים לבנים, עצם הלגליזציה של רצח היא היא הנוראה מכל.
השערורייה האמתית בחוק הבלתי חוקתי והבלתי מוסרי הזה נובעת מעצם העובדה שמחוקק עם עניבה במשרד ממוזג סבור שבידו להכריע מהם חיי אדם "שווים" ומה הם חיי אדם שווים פחות. להגדיר את האנושות למחלקות. אלו שזכאים להגנה מוחלטת על חייהם, גם מפניהם עצמם, לבין אלו שמה לעשות, החיים שלהם באמת לא משהו. אז יאללה שימותו ויחסכו כמה שקלים לקופת האוצר המידלדלת. מה זאת אומרת למה? כדי לקחת את הכסף הזה ולהציל בו חיי אדם. של אנשים שווים כמובן. מי אמר שוויון ולא קיבל?
התקדים המשפטי בחוק הזה אומר שאין כבר קדושה אבסולוטית לנפש האדם. החיים והמוות שלו תלויים בשיקול הדעת של אדם אחר. יהיה אשר יהיה. מבחינה מהותית אין כל פער בין החוק הזה לבין החלטה על רצח עם על בסיס אתני. מדובר בשני חוקים על אותה סקאלה. רק הגודל שונה.
המוסר היהודי, אליו כפופים ומחויבים רבים מאזרחי מדינת ישראל, מקדש את חיי האדם. ניתן וחייבים לחלל שבת או יום כיפור גם עבור חולה סופני. אסור לגרום כל פעולה מינימלית שעשויה לקרב, ולו במשהו, את מותו. כי מי יכול להעניק ערך לרגע של חיים? בטח שלא עופר שלח. האם חיים נמדדים רק בפרודוקטיביות ותוצר כלכלי? כי אם כן, יש בי חשש לעתידם של כמה ממחוקקנו. מזל שהמוסר היהודי, לו אנו כפופים ולפי הנחייתו אנו חיים, חושב אחרת.
התנ"ך מספר על יונה הנביא שביקש לברוח מאלוקיו ומצא את עצמו על ספינה בדרך לתרשיש. הים סער והאוניה התקשתה לשרוד. כשמתברר שיונה הוא האשם, הוא מבקש מן הנוסעים שישליכו אותו לים כדי להציל את עצמם. אבל בדרך יש לו עוד בקשה: "שאוני, ורק אז הטילוני" הוא מבקש. תנו לי עוד רגע של חיים לפני המוות הצפוי. רגע אחד נוסף של חיים בו הוא יכול לחזור בתשובה או לרומם את נפשו לפסגות רוחניות שספק אם עופר שלח מודע לקיומן.
אז רגע לפני שהחבורה בלבן שוברת את הקו האחרון של המוסר האנושי ומתירה רצח של האדם לעצמו ומאפשרת לרופאים לסייע בידי החולה להרוג את עצמו חשוב לומר: רצח הוא רצח הוא רצח. קדושת חיי האדם היא אובייקטיבית ואינה תלויה בגיל, מקום העבודה, תוצר-כלכלי שהוא מניב או משך הזמן שנותר לו. מי שכופר בהגדרה הבסיסית הזאת וחושב שאפשר לתעדף אדם אחד על חשבון חיי אדם אחר, הופך אותנו לחברה של קניבלים.