וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אני מבין את כאב הורי כשראו אותי ללא כיפה

דניאל טוהר

18.6.2014 / 9:00

"הוריי לא יכלו להכיל אותי... היום אני מבין אותם בליבי. מבין את הכאב העצום". רצף קטעים מיומן אישי של דניאל, המתאר תהליך התבגרות אישי - יהודי

דניאל טוהר. פייסבוק, צילום מסך
דניאל טוהר/צילום מסך, פייסבוק

נכתב ב-2011 תשע"א

.....................................................................................

אני ילד פגום. נולדתי (בגיל 25) עם מום בראש. נולדתי ללא כיפה. החל מצאתי לאוויר העולם הוריי לא הכירו בי כבנם שלהם. הייתי בעיניהם אחר. זר. נכר. הם דחו ונטשו אותי בחוץ. מחוץ לביתם. מחוץ למשפחתם. הגלו אותי החוצה. אל מחוץ לארצם ומולדתם. לגלות. לארץ זרה ונוכריה. ארץ הזרים והנכרים. ארץ הזרות והניכור.

.....................................................................................

ההורים שלי לא מכירים בי כפי שאני- בראש גלוי. לא מכירים בי, משמע, אני לא נמצא בהכרה שלהם. אני מודחק אל מחוץ להכרה, אל תת ההכרה, אל המקום אליו מודחקים הדמויות והחוויות שאיננו מסוגלים להכיל אותם ולהכיר בהם. ומה שלא נמצא בהכרה, לא קיים. אני כפי שאני- ללא כיפה, איני נמצא בהכרה של הוריי, איני קיים. איני אלא דמות דמיונית ודמונית שאינה קיימת.
.....................................................................................

אני ילד יתום. בודד. נטוש. חסר קיום. חסר הכרה בקיומי. חסר הורים שיכירו בי, בקיומי. שכוח. אבוד. נע ונד. תוהה ובוהה בחלל תוהו ובוהו. מופקר. חסר הורים. חסר משפחה. חסר בית.
.....................................................................................

נולדתי וגדלתי בתוך משפחה ובית דתי לאומי. התחנכתי ולמדתי ביסודי דתי, ישיבה תיכונית, ישיבת הסדר ואף ישיבה לבוגרי הסדר. ואז, בגיל 25, הסרתי וסרתי מהכיפה. יצאתי מתוך הכיפה החוצה. מחוץ לאורתודוקסיה. מחוץ לבית אבא ואמא. שבתוכו נולדתי וגדלתי. יצאתי החוצה, אל עצמי.

.....................................................................................

אילוסטרציה. ShutterStock
אני כפי שאני- ללא כיפה, איני נמצא בהכרה של הוריי, איני קיים/ShutterStock

נכתב ב-2012 תשע"ב
.....................................................................................

יצאתי והילכתי בעולם בריש גלי- בראש גלוי. אך מהוריי הסתרתי. את עצמי. בתוך הכיפה. שלהם. עד שפעם אחד העזתי ונכנסתי אל תוך ביתם בריש גלי. הם לא יכלו להכיל. לא יכלו להכיל אותי שבחוץ בתוך ליבם. באותו יום הם ביקשו ממני, ולמעשה- דרשו ממני, שלא להיכנס עוד אל תוך ביתם בראש גלוי מחוץ לכיפה. אלא להיכנס רק בראש מכוסה בתוך הכיפה. למעשה, הם אמרו לי, ללא מילים: אם תכנס אל תוך ביתנו כשאתה מחוץ לכיפה, לא נוכל להכניסך אל תוך ביתנו במאור פנים ובשלום. אלא בהסתר פנים, במתח ומאבק.

.....................................................................................

אך את זאת, לא יכולתי להכיל. בחרתי, שלא מרצון, לעשות כרצונם.

.....................................................................................

וככה זה מאז; בדרך כלל אני מבקר את הוריי בסוף השבוע או בשבת. תלוי מאיפה מסתכלים. אני מגיע לפני כניסת השבת. לפני כניסת בית הוריי. נכנס אל תוך הכיפה. אל תוך בית הוריי. אל תוך השבת. את עצמי אני משאיר בחוץ, דחוי, נטוש... ואז, כשהשבת יוצאת, אני יוצא החוצה מתוך ביתם ומתוך הכיפה ושב לעצמי. ושר לעצמי- חופשי זה לגמרי לבד...
.....................................................................................

הייתי ילד טוב ירושלים. ילד טוב של אבא ואמא. לפתע הפכתי להיות עובד זר. לא יהודי, גוי. הכיפה הפכה להיות הדרכון. אותו אני מקבל מהרשויות- מהוריי. כאישור כניסה ושהייה זמניים בתוך הבית. ואז, כשתם תוקף הדרכון, אני מגורש מן הארץ ...

.....................................................................................

"והנפש אשר תעשה ביד רמה (בריש גלי) מן האזרח ומן הגר, את ה' הוא מגדף, ונכרתה הנפש ההו?א מקרב עמה כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר, הכרת תכרת הנפש ההו?א ע?ו?נה בה" (במדבר טו, 30-31).

.....................................................................................

אילוסטרציה. ShutterStock
אני ילד יתום. בודד. נטוש. חסר קיום. חסר הכרה בקיומי/ShutterStock

נכתב בשלהי 2013, תשע"ג

.....................................................................................

אני רוצה לשוב ולחבוש כיפה. בשביל שלא לסבול עוד מאי ההכרה מצד הוריי, שאינם מכירים בי עוד כבנם וכבן משפחתם. כשייך להם ולמשפחתם-משפחתי. אני רוצה לשוב ולחבוש כיפה בשביל שלא לסבול עוד מהדחייה והנטישה מצד הוריי- אבי ואימי, שדוחים ונוטשים אותי, ומשאירים אותי יתום, ללא אב ואם וללא בית ומשפחה. אני רוצה לשוב ולחבוש כיפה בשביל שלא לסבול עוד מהבדידות, ומחוסר השייכות. אני רוצה לשוב ולחבוש כיפה בשביל לשוב ולקבל הכרה מהוריי, ובשביל לשוב ולהרגיש שייך וביחד. אך גם איני יכול לוותר על עצמי.


.....................................................................................

נכתב ב-2014, תשע"ד

.....................................................................................

היום אני מתחיל להבין. להבין בליבי. את הלב האנושי. מתחיל להבין ללב הוריי. מבין את כאב הניתוק הנוראי שהם חווים כשאני לפתע מתנתק מהם. מתנתק מהכיפה (על כל מה שהיא מסמלת) שהם מזוהים עימה לגמרי כ-הם. בשבילם זהו סוג של מוות. סוג של שכול. הילד שלהם, הילד חובש הכיפה, איננו עוד. אני מבין את כאב הניתוק הנורא. את החרדה הנוראית מהניתוק. אני גם מבין את האשמה שהם מאשימים את עצמם על כך, על טעות נוראית שהם וודאי עשו בחינוך. מבין את הבושה הנוראית. בושה להיראות לעניי עצמם. בושה להיראות לעיניי שאר המשפחה המורחבת. בושה לעיניי הקהילה הדתית. (גם אני פעם התביישתי להיראות כך לעיניי המשפחה והקהילה). אני מבין שהם באמת לא יכלו להכיל את עוצמת הרגשות הלא-נעימים הללו. אני באמת מבין. אני מבין שהדרך היחידה שלהם להגן על ליבם, היא- להדחיק את הרגשות הללו מההכרה. לא לראות. לא לראות אותי בלי כיפה. כי זה כואב מדי.
.....................................................................................

אני מבין את הצורך העמוק שלהם לשמור על הילד שלהם, לשמור אותי כילד שלהם, באחדות עימהם, באחדות המשפחה שלהם, שלא אכרת מהם ומשפחתם, משפחת חובשי הכיפה.

.....................................................................................

אני גם מבין אותי. את ליבי. את לב הילד שבתוכי. את הצורך העמוק שלי בהכרה שלהם. בהכלה שלהם. באהבה שלהם ובקבלה שלהם. בקבלה שלי אותי כבנם וכבן משפחת וביתם. קבלה שלהם אותי כפי שאני, תמיד, ללא תנאי. אני מבין את הצורך העמוק הזה שבליבי. הצורך העמוק שקיים בכל ילד ובן אנוש באשר הוא. אני מבין את התקווה ואת הציפייה ואת האכזבה ואת הכעס ואת ההאשמה, על שהם אינם כאלו בשבילי. אני באמת מבין. בליבי.

.....................................................................................


כל אלו רגשות, אנושיים. קשים, כואבים ומפחידים ככל שיהיו, הם מלאים ביופי, באהבה ובצורך בה.

.....................................................................................

היום אני מתחיל להבין בליבי. קצת יותר יכול להכיל. לקבל. לכבד. לאהוב. אותי. אותם. אותנו.

.....................................................................................

היום, אני לומד להיות בהכרה ואהבה תמידית שאינה תלויה בדבר. בהכרה ואהבה של ההורה הפנימי. אלוהים. האחד, שאין אף אחד חוץ ממנו. אלא כולם בתוכו. כולם הוא. הוא כולם. אחד.

.....................................................................................

תקשורת בין הורים לילדים. ShutterStock
אני מבין את הצורך העמוק שלהם לשמור על הילד שלהם/ShutterStock

.....................................................................................

היום אני מבין שכל העניין היהודי הוא בכלל לא דתי. אלא אנושי. משפחתי. כל עניינו הוא לשמור את כל בני המשפחה בתוך משפחה אחת בתוך בית אחד. עניין זה הוא דתי לגמרי. אלוהי. אחד. שאין חוץ ממנו אף אחד. אלא כולם בתוכו. כולם הוא. אין בו אחר ואחרות. אין בו זר ונכר. אין בו זרות וניכור. לא רק אהבה ואחווה בתוך עצמו ויראה שלא חלילה יצא אף אחד חוץ ממנו.

.....................................................................................

אני רוצה לשוב אל תוך. אל תוך הבית היהודי. אל תוך המשפחה היהודית. לשוב ולשבות בתוך. לא עוד לשוב לבקר בשבתות ואז לצאת, ללכת, להתרחק. אלא הפעם לשוב ולשבות בתוך הבית והמשפחה היהודית בתוך השבת. בתוכה-
החוץ, החול, דאגה ומתח ביחס לעתיד או לעבר, ביחס לכל אדם ולכל דבר, אינה. רק התוך, הקדש, השבת ישנם. הכל יושב ומונח במקומו בשלום. שבת שלום.

.....................................................................................

הכיפה השומרת

הכיפה שומרת אותי בתוכה. בתוך משפחת ובית אבי ואימי. ובתוך משפחת ובית ישראל. היא שומרת אותי בתוך אורח חיים, השומר אותי ואת כל בני ישראל כמשפחה אחת, בתוך בית אחד. היא שומרת אותי באהבה ויראה. באהבתה- היא שומרת אותי בתוך. ביראתה היא שומרת אותי שלא אצא. הכיפה גם שומרת אותי בתוך האורתודוקסיה. שהיא לי גם אבא, אמא ובית שבתוכם נולדתי וגדלתי.

הכיפה האורתודוקסית שמרה אותי באהבה. וביראה יתרה. שמא אלקח בשבי החיצוניים, היא שובה אותי בתוכה. בתוך כיפה ואורח חיים קבועים ומקובעים. משאירה אותי ילד קטן. תינוק שנשבה. בתוכה. וזאת לא מרוע, אלא מאהבה ויראה יתרה.

והנה, כבר איני תינוק וילד. ואף את מרד נעוריי כבר השלמתי. כעת העת להתבגר בשלמות. לשוב אל תוך. לא כילד אל תוך האורתודוקסיה, שהיא אך חלק בישראל. אלא אל תוך משפחת ובית ישראל בשלמותו. לשוב כחלק בתוך שלם. חלק אחד, יחיד ומיוחד. בוגר. לקחת את חלקי, ביצירת אורח חיים אישי, המיוחד לי. כחלק באורח החיים הכללי. אורח חיים שאינו רק קבוע, אלא גם משתנה ומתחדש ונוצר תמיד. מתוך חופש, יראה ואהבה והקשבה לדיוק הפנימי הישר-אל, השומר אותי ואת כל בני ישראל לדורותיהם כמשפחה אחת בתוך בית אחד.
אחד שאין חוץ ממנו אף אחד.

דניאל טוהר הוא מקים קבוצת הפייסבוק: "דתיים לעתיד לבוא"

  • עוד באותו נושא:
  • דתלשי"ם
6
walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully