פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      להפסיק לקדש את העבר, להיזהר מפולחן השואה

      בפרשת השבוע רואים המשך לצמיחת תרבות שמעמידה את קדושת החיים במרכז בניגוד לתרבות המצרית. חשוב לחדש את הרעיון הגדול הזה. להיזהר לא לקדש את ה"ארץ" ולהמשיך לבחור בחיים

      טקס הנחת זרים בטקס של יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם, אפריל 2014 (נועם מושקוביץ)
      (צילום: נועם מושקוביץ)

      פרשת חקת לא מיועדת לבעלי קיבה רגישה. היא עוסקת ב"פרה אדומה" ונפתחת בתיאור מפורט, מלא פרטים וריחות שמספרים לנו על בחירת הפרה המיוחדת הזו. על השחיטה, על התזת הדם נוכח אהל מועד שבע פעמים, על שריפת הבשר העור והדם, על ערבוב העפר עם עץ ארז ואזוב ותולעת שני.

      ממש תיאור מאגי שלא מבייש את הפרקים ההזויים ביותר ב"משחקי הכס". תיאור שישראלי המצוי שמתחיל לקרוא בתורה, קצת נדהם ממנו ומגחך. בעיקר משום שהוא לא מבין כיצד הוא קשור היום לעניין הזה?! בעיקר משום שכבר אין אהל מועד, או כהן גדול, או בית מקדש...זה נשמע כל כך רחוק כל כך אקזוטי ממש כמו הטיול להודו.

      אם כן, במה העניין? מה נושא הפרשה? למה פרה אדומה, ולמה משמש האפר שלה? ואכן יש כאן עניין חשוב ויפה ומרומם מאד, שהוא אולי אחת מנקודות המפתח של התרבות היהודית שלנו! נקודה פנימית מרכזית, שטובעת בשלל התיאורים האיזוטריים והלא מתחברים למציאות חיינו היום.

      "הנוגע במת לכל נפש האדם וטמא שבעת ימים" במדבר י"ט יא'. האפר הזה מטהר מטומאת המת, שהוא אבי אבות טומאה. ובתרבות שלנו היהודית, שמתפתחת כאן לנגד עינינו במדבר סיני עם היציאה ממצרים. המוות – על שלל הסמלים והדימויים וההקשרים שכרוכים בו הנוכחות שלו, הסמויה והגלויה בחיינו, הוא הדבר השלילי כלומר הטמא. ואילו החיים הם קדושים, הם טהורים והם הצד החיוני היפה המואר הטהור.

      "ובחרת בחיים" היא מסורת תרבותית, שנוצרת תוך כדי יציאה ממצרים מבית עבדים. היא תרבות שבונה אתוס ערכי חדש מתחרה ומנוגד לתרבות מצרים, שהינה התרבות הגדולה העשירה והמפוארת ביותר מבין תרבויות העולם העתיק. עם ישראל עושה כאן תפנית מכרעת שהפניית העורף לפולחן המוות היא מרכזית בה.

      התרבות המצרית נבנית במידה רבה סביב פולחן המוות והשאול. הפירמידות הגדולות עומדות עד היום כסמל לאובססיית העיסוק במוות של הפרעונים. המלך הצעיר היה מתחיל עם הכתרתו במפעל המרכזי של חייו הקשור במותו וכך גם המאמץ שמושקע בחניטת הגופה (אולי שיא הטכנולוגיה הרפואית של התקופה). מסכת המוות המוזהבת. וכל אנשי ביתו ומשרתיו שיורדים עמו בתהלוכה לשאול, ברב עם בטקס מקודש ונורא, הכל סובב סביב פולחן המוות - תרבות שהמוות במרכזה.

      ואילו כאן צומחת תרבות נגד צעירה ומורדת. מתחילה להבנות מסורת חלופית. אתוס חדש מעמיד את קדושת החיים במרכז והמוות טמא - אבי אבות טומאה. ומכאן מהלך שלם של מצוות ואיסורים וסמלים ומשניות וטקסים לרוב. וכשמביטים על הטקסט היום, הרעיון המופלא של קדושת החיים מכוסה ונשאר רק אפר של פרה וזיכרון מאגי עמום.

      וחשוב לנו לנער את האפר וקורי העכביש מהמסורת העתיקה/ צעירה ולהיזכר בפסוק מתהילים קט"ו: לא המתים יהללו – יה ולא כל יורדי דומה (שאול) ואנחנו נהלל – יה ועתה ועד עולם הללויה" ניזכר גם שמקום קבורתו של משה לא נודע על מנת שלא נעשה את המוות מקום עליה לרגל, ולא נקדש את הקבר והשאול.

      חשוב להיזכר ולרענן את התורה. ולמצוא דרך לחדש את הרעיון הנפלא והגדול של היהדות. להפסיק לקדש את העבר. להיזהר מפולחן השואה, להיזהר לא לקדש ולעבוד את ה"ארץ" ולהמשיך לבחור בחיים. "כי לכלב חי טוב מהאריה המת" קהלת ט ד'.

      שבת שלום

      ערן ברוך הוא מנכ"ל ארגון בינה

      ארגון בינה עוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי