פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הוא אמר בטבעיות: היהודים אוהבים כסף"

      יונתן ברג לקח קצת הפסקה מהמירוץ שנקרא "מדינת ישראל" וטס לתורכיה. אחרי מפגש לבבי עם מקומי הוא קיבל תזכורת למתח בין המדינות והאסימון נפל: להפסיק להתנהג כמו עם רדוף

      ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, בטקס באיסטנבול. 31 במאי 2014 (רויטרס)
      (צילום: רויטרס)

      בשעות הראשונות שלי בטורקיה נכנסתי למסעדה עם חבר, משורר תורכי צעיר, אחרי כמה דקות של שיחה לבבית עם המוכר הוא שאל מאיפה אני, התשובה ישראל, גרמה לפניו להתעוות לרגע לפני שחזר לדבר איתי באדיבות. זו הייתה תזכורת ראשונה, ואחרונה בינתיים, למתח בין המדינות. התחושה מסביב, כך למדתי מהחבר שליווה אותי היא של עוול ישראלי מתמשך, בלי קשר למרמרה, אירוע שלפחות חלקם תופסים כשגוי מצד שני הצדדים, אולי תמונת דוד וגולית, אולי תחושת קרבה לאומה הערבית, בטוח תחושה כי ישראל היא מעצמה, ומעצמה כוחנית, התוצאה היא הפנים המתעוותות.


      בערב למחרת ישבתי לארוחת ערב עם קרובי משפחה של החבר, אונור ברהמולו, משפחה מהמעמד הבינוני הגבוה באיסטנבול, שמתגוררת בשכונה שקטה ומבוססת בחלק האסייתי של העיר, קרוב לשכונת קדיקוי. ישבנו לארוחת ערב שהופרעה על ידי הפסקת חשמל, שהמשיכה לילה שלם ושוחחנו, על משחקי המונדיאל (אחדות דעים לגבי המעומדת האהודה ביותר- ארגנטינה), הלימודים של בנם בבית הספר הגרמני שמצוי ברחוב איסטיקלל במרכז העיר, קרוב לכיכר טקסים ופארק גזי, מחירי הדירות בתל אביב ואיסטנבול (בערך חצי מחיר מאצלנו, אולי פחות) סיפר האב, סגן מנהל בחברה לייצור כלי מטבח על חבריו היהודיים. הוא עובד תחת בוס ארמני ובקרבה של כמה יהודים תורכים שהפכו לחברים טובים שלו. אי אפשר להאשים את המשפחה הזאת באהדה גדולה לארדואן, או טאיפ כמו שהם מכנים אותו, מול הכינוי שלו בקרב מצביעיו- האיש הגבוה- אבל מסקנה אחת נוספת הייתה לאב, והוא אמר אותה בטבעיות וללא שום האשמה או בוז- הם אוהבים כסף,כך תיאר את חבריו היהודיים הרבים.

      אונור עצמו,משורר תורכי צעיר ומצליח, ששני דודיו הם משוררים מוכרים מאוד בתורכיה, החליט לכתוב בעיתון "שלום" העיתון של יהודי תורכיה, בלי תשלום, רק כהצהרה מול האיבה והרדיפה. הוא סיפר לי שהוא היה הלא- יהודי היחיד באירוע השנתי של העיתון שהתרחש בבניין מאובטח ביותר, עד כדי כך שתמונתו נשלפה כשהגיע ואיש הביטחון השווה את דמותו לתמונה. התפיסה הכללית, כך ניתן לזהות בין השורות, רואה את ישראל כמעצמה אזורית בעלת שאיפות של התרחבות וכיבוש, עם שחי בתודעת אימפריה, או לכל הפחות מנסה לצייר את עצמו כך. לא רחוק מהדרך שבה הם תופסים את הלך הרוח של ארדואן, הלך רוח שהם סולדים ממנו.

      מפגינים בעיר איסטנבול, טורקיה. יוני 2013 (דניאל בוק)
      (צילום: דניאל בוק)

      אין מקום טוב יותר לחשוב על תודעת אימפריה מאשר בהיפודרום שמשקיף הן על מסגד סולטן אחמד- המסגד הכחול והן על הכנסייה איה סופיה, שקצת מאחוריה נרמז ארמון טופקאפי- מקום מושבם של הסולטנים בזמן האימפריה העות'מנית ולקרוא על פרשת השבוע, פרשת "חוקת" ,שבה בני ישראל נלחמים לראשונה בזמן המדבר, מנצחים, ולוקחים שלל ומחרימים את רכושם של בני הכנעני שתחת מלך ערד. פעם ראשונה שבה העם פוגש את הניצחון, והשלל, ואת תודעת האימפריה, את הצורך בעצמה צבאית וכלכלית, באיום על הסביבה, בשותפות במאזן האימה של שבטים ועמים וממלכות. המראה של המסגד העצום מול איה סופיה, מסגד שנבנה כדי "להתחרות" בפלא הארכיטקטוני של הכנסייה, ומול ההיפודרום בו נערכו מרוצי סוסים וקרבות עד מוות (כמה שעות אחרי שראיתי את התחליף המודרני המעודן של הקרב בכיכר העיר- משחקי גביע העולם בכדורגל) מוליך אותך מיד למחשבות מובסות על ההתמכרות להפגנת כוח והצורך הבלתי נפסק בניצחון ושליטה.

      האם התשוקה לכסף קשורה לתודעת אימפריה וכיבוש? לטעמי, זה אותו הדבר, הצורך בביטחון המגיח מתוך החומר: כבדות האבן, הצריחים, הזהב והכסף. האם, במובן הזה, התשוקה לכוח ולכסף לא מעידה דווקא על חולשה ופחד? על חוסר ביטחון ועל הצורך לייבא אותו ממקור חיצוני במקום פנימי. האם התחושה של אבי המשפחה על האהבה לכסף היא לא אותה צעקה של צורך בביטחון? ואולי כול זה תשובה קלה מדי לפגם מנטלי בסיסי הרבה יותר- פשוט תאוותנות וחמדנות מהזן הפשוט ביותר?

      בכל מקרה, מה שנותר עמי מעצמת העיר עד כה, מהמינרטים וים השיש והבוספורוס והעיר שצומחת לכל עבר היא אותה מחשבה על בני ישראל בפרשה, על הרגע שאחרי הכיבוש הראשון והמלחמה הראשונה והשלל הראשון: הרגע שבו הכוח פוגש את העם הרדוף והמתלונן, הרגע שבו, אולי, במקום אנשי מדבר מוקפי ענן ואוכלי מן- כלומר מצויים בתוך השגחה מוחלטת, בתוך קיום רוחני, רחוק מהזהב והכסף של העולם, הם מכניסים לכיסים את רכוש הכנענים ואולי חורצים את גורל תודעת האימפריה ששוב ושוב תובס ותקום. ואולי, במבט מרחוק, כדאי שנתחיל לבנות ביטחון פנימי, ואז, אולי גם נלמד להשתלב במרחב ולא להתחכך בו.