נקודת ציון נוספת

הרבי מלובביץ' בכנסייה בדרום לבנון

מלחמת לבנון השנייה. תופסים מחסה בתוך כנסייה לבנונית. חבורה של מילואימניקים מכל הגוונים יושבים ולומדים תורה עם הרבי מלובביץ'. אהוד עזריאל מאיר נזכר

אהוד עזריאל מאיר, עורך וואלה! יהדות
01/07/2014
זה האיש שהשפיע על החיים של כולנו(צילום: קרדיט: לוי יצחק פריידין)

יולי 2006. אמא שלי, ארוסתי ואני, יושבים ברכב ומאזינים לרדיו שמדווח על המלחמה בצפון. אנחנו מדברים על הבגדים שבחרתי לחתונה. ברקע מדברים על גיוס המילואים. אנחנו מתעלמים. ממשיכים לדבר על מוזמנים ועל האוכל שיגישו. צלצול הנייד קוטע את הדיבור. אני עונה. מהדיבורית ברכב כולנו שומעים: "צו 8". קוראים לי להתייצב מחר בבסיס. שתיקה מעיקה עוטפת את כולנו. עוד חודש אני מתחתן והזימון למלחמה לא בא הכי טוב כרגע. שבוע וחצי אחרי, אני מוצא את עצמי בצפון יחד עם הצוות שלי. מספחים אותנו לגדוד צנחנים של המילואים. חוץ מהצוות שלי, אני לא מכיר אף אחד.

מישהו למעלה בחטיבה החליט שכדאי לעבור במגדל העמק אצל הרב גרוסמן. אפשר לאכול שם בקריית החינוך שהקים ולנוח. יש כאלה שגם ירצו לקבל ברכה. אנחנו מסתובבים קצת ב"קריית החינוך", מחפשים איך להעביר את הזמן עד שיודיעו לנו שאנחנו נכנסים פנימה. אני מחליט להיכנס לבית הכנסת, להתפלל מנחה ולבקש מאלוהים שלא להפוך לכותרת בעיתון: "נהרג שבועיים וחצי לפני החתונה". בבית הכנסת אני מוצא "דבר מלכות", חוברת שמאגדת בתוכה את פרשת השבוע, דברי חסידות ושיחות של הרבי מלובביץ'. עד אז לא ממש הכרתי יותר מדי את השיחות שלו. אבל אני מחליט להניח את החוברת באפוד, אולי אמצא זמן לקרוא בה.

למצולם אין קשר לנאמר בכתבה(צילום: GettyImages)

כמה שעות אחר כך, אני כבר בתוך לבנון. מלפנינו, מצדדנו ומעלינו, טילים ופצצות מרגמה משחקים בשמיים. אנחנו מתקדמים או נכון יותר - חושבים שמתקדמים. סתם הולכים לשום מקום, בגלל שאף אחד ממקבלי ההחלטות, לא ממש קיבל החלטות או יותר נכון, החליט שלתת לנו לטייל באדמה הארורה הזאת תועיל למישהו. למי? בטח לא לנו. אחרי כמה שעות, אנחנו בתוך שיח. מדברים כדי לדבר ולהעביר את הזמן. טנק מרכבה עולה על גבעה מולנו ואנחנו מביטים בו. המראה הפסטורלי שלו מתנפץ ברגע ששני טילים משתקים אותו והוא כבר לא זז. באותו רגע הבנתי ואני חושב שהבנו כולנו – אנחנו במלחמה. כמה שעות אחר כך כשמחלצים את מי שהיה בתוך הטנק בתוך שקיות פק"ל, אנחנו כבר יודעים שאנחנו במלחמה ארורה.

בינתיים, מחזירים אותנו חזרה לארץ. כמה שעות של התרעננות לפני היעד הבא – נכנסים לכפר קאוזה, כפר נוצרי לבנוני. למה? אין לי מושג. לא שואל. משום מה עדיין האמנתי שיש סיבה.

בשבת שוב אנחנו נכנסים לארץ הארזים. מגיעים בלילה לכנסייה נטושה ומחליטים לתפוס בה מחסה. בתור אדם מאמין, יש משהו מאוד לא נעים לראות כנסייה נטושה, בחלקה מפויחת וחלקים ממנה שבורים. אבל אני בתוך תחושת ניתוק וקרירות שמלווה אותי במלחמה הזאת. מעיין קהות חושים ששומרת עלי שלא אשתגע מפחד.

תיוד חטיפת החיילים. כך התחילה המלחמה(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

בבוקר שלמחרת אנחנו יושבים בכנסייה. ממתינים לדוד המפקד שיוריד לנו פקודות ואולי יוציא אותנו מהשיממון והעלטה שאנחנו מצויים בה. אני יושב עם איתמר, קיבוצניק לשעבר ותל אביבי בהווה, מדליקים עוד סיגריה ומדברים. הוא מביט באפוד שליד ורואה את ה"דבר מלכות" שמבצבץ מהאפוד. "מה זה?" הוא שואל, ואני בהתנצלות עונה: "משהו של דוסים, עזוב". הוא לא עוזב. "נו מה זה?". אני מסביר לו שיש פה שיחות של הרבי מלובביץ' אבל אני לא ממש חזק בזה. "בוא נלמד" הוא אומר, "גם ככה אין מה לעשות". אני פותח את החוברת ומחפש שיחה מעניינית של הרבי. מדפדף בדפי הקודש ומוצא שיחה על "ערי מקלט". אנחנו מתחילים ללמוד.

אני לא ממש זוכר את תוכן הדברים, לא זוכר על מה דיברנו ובקושי זוכר מה היה כתוב שם, אבל אני זוכר את התחושה, את ההרגשה שחוויתי. ולא רק אני. כמה חיילים שאת חלקם אני מכיר מהסדיר ועוד כמה שהכרתי במלחמה הזאת מגיעים אחד אחד ושואלים אם אפשר להצטרף. בתוך זמן קצר, אנחנו יושבים במעגל עשרה, אולי יותר, לצדנו הפסלים של הבן, של אמא שלו וגם של המטביל, ופתאום הלב שלנו נשפך החוצה. משהו במילים האלה של הרבי הצליח לכמה שעות להמיס אותנו, לחמם את הלב ואפילו את הגוף. איזה כוח ממגנט של אחדות לא מוסברת עוטף את כולנו. באותם שעות שלמדנו, לא היה ביננו דתי אחד, גם לא חילוני. לא היה ביננו מסורתי, חרדי, ספרדי, אשכנזי או כל מושג מפריד אחר שמישהו מהפוליטיקאים מדביק בשביל לקבל קולות בקלפי.

לא היה ביננו דתי אחד, גם לא חילוני. לא היה ביננו מסורתי, חרדי, ספרדי, אשכנזי או כל מושג מפריד אחר(צילום: GettyImages)

באותם שעתיים היה ביננו סוג של חיבור לא ברור, של גברים שעזבו את הבית שלהם, חלק השאירו משפחה, חלק השאירו עסק ואני השארתי ארוסה שלא ידעה אם ומתי אני חוזר. ישבנו ודיברנו, וצחקנו, והתרגשנו ושאלנו שאלות על החיים, על עצמנו ועל העולם. היינו עטופים באיזה כוח לא מוסבר שהוציא אותנו לכמה שעות מהזמן.

דוד המפקד קטע לנו את החוויה כשהודיע על כך שעלינו להתכונן לפעילות הערב. כל אחד הלך להכין ציוד. פתאום אחד מהחבר'ה ניגש אלי ושאל אם יש לי במקרה תפילין. "כן", אמרתי. "יש מצב שאתה שם לי אותם? מאז הבר מצווה לא נגעתי בזה". נתתי לו את התפילין שלי והסברתי לו איך מניחים. התמונה שלו עומד ליד הפסלים של המושיע הנוצרי, עם תפילין על הראש, הייתה מחזה סוראליסטי.

באותו לילה, החיזבאללה ירו עלינו טיל. מי שמכיר אותם יודע שטילים זה ההתמחות שלהם, הם בדרך כלל לא מפספסים. אבל את הטיל הזה הם פספסו ופגעו בבית לידנו. האם זה קשור לרבי מלובביץ'? תלוי את מי שואלים. יש כאלה שיגידו מקרה ויש כאלה כמוני שחוו את החוויה השמיימית הזאת שיגידו שזה קשור בהחלט.

לוחם חיזבאללה(צילום: AP)

אחרי המלחמה סיפרתי לחסיד את הסיפור. הוא היה בהלם. "יש מצב שאתם האנשים היחידים בהיסטוריה החסידית שלמדו תורה בתוך כנסייה". הוא גם אמר לי שבזמן שאתה לומד את התורה של הרבי שלך, אתה בעצם לומד איתו והוא לומד איתך. אם הוא היה אומר לי את זה לפני המלחמה, הייתי מגחך. אבל השעתיים המופלאות האלו שגרמו לקשוחים שבגברים לפתוח את הלב בפני כולם, שעתיים של אחדות אחת פשוטה, הבהירה לי מה זה אומר שהרבי לומד איתך. כי באותו זמן כולנו למדנו עם הרבי מלובביץ' בכנסייה לבנונית.

walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully