פרשת בלק היא אחת הפרשות התמוהות ביותר בעיני במקרא בה מתערבבות חולשות אנושיות עם דיבור אלוהי, בה הקללה הופכת בעל כורחה לברכה, בה נביאים מאבדים את יכולתם לראות בעוד אתונות מגלות את יכולת לדבר... בקיצור בלאגן . אז בואו ננסה לעשות קצת סדר בסיפור ולהבין מה קורה פה. הסיפור מתחיל מפחד... פחד של בלק מלך מואב ושל כל עמו מבני ישראל: "ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא ... הנה עם יצא ממצרים , הנה כסה את עין הארץ והוא יושב מולי... כי עצום הוא ממני."
בני ישראל מצטיירים כחזקים, כמשתלטים, הפחד מצטייר כפחד קמאי, ראשוני, זה או אנחנו או הם... את הפחד הזה מהעם העברי אנחנו מכירים כבר מפרעה המצרי המתאר את בני ישראל ממש באותם מילים : הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו " ובלק כפרעה מנסה לשתף את אנשי האלוהים במלחמה... אצל פרעה זה חרטומי מצרים ואילו אצל בלק אלו זקני מדים שהקסמים בידם...
אולם כאן נכנסת תפנית מיוחד לתמונה בדמותו של בלעם. בלעם הוא נביאו של אלוהים? איזה אלוהים? נראה שהוא משוחח באופן די אינטימי עם האל של העבריים, בעוד לחרטומי מצרים, או לכהנים המדיינים יש שיחות עם כל מיני אלים שונים, נדמה שבלק נשמע לאל הישראלי ודווקא אל הנביא הזה הולך בלק לבקש ממנו שיקלל את בני ישראל :"לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני". בלעם אינו מסרב ואינו שולח את בלק מעליו, ואף ניתן אולי לחשוב שבאופן אישי אולי היה רוצה להענות לבקשת בלק אבל הוא מחויב לצו האלוהי שאינו מאפשר לו... "לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא"
בהמשך הפרשה בלק אינו מוותר ומיצר שלוש פעמים מעמדות פומביים בהם בלעם אמור לקלל אך מפיו יוצאת ברכה: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל כנחלים נטו כגינות עלי נהר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים"
סיפור זה מהדהד חזק אל ימינו אנו. ראשית, בואו נתבונן על הפחד המניע את העלילה, הפחד זה מהעם המשתלט, מוכר לנו כל כך מהתופעות האנטישמיות שחווינו כעם בעבר ועד היום אנחנו חווים ראו לדוגמא את קונספירציות זקני ציון היודעות לשמצה על פיהן שאיפת היהודים היא לשעבד את העולם לרצוננו אנו.
אולם את הפחד הקולקטיבי מהאחר לא רק אחרים חווים כלפינו אלא גם אנחנו נוטים לפחד מעמים אחרים כקולקטיב, ושוכחים לעיתים שכל עם הוא אוסף פרטים אנושי ובו ריבוי דעות, תחושות וצרכים. הפחד מהאחר מוחק את פניו האישיים ומיצר אותו כדמות ארכיטיפים גדולה ומאימת.
שנית אני רוצה להתיחס אל אנשי האלוהים. בלעם היה מיוחד לתקופתו הוא היה נביא של אלוהים לא של העם שלו. לא אל דווקא פרסונלי השייך אליו אלא לאלוהים הישראלי שיהפוך לימים לאל המונתיאסטי האחד שבו יאמינו לפחות שלוש הדתות הגדולות. את האל הזה רוצים בלק ובלעם לרתום למעשה קללה ואיבה, אולם האל זה אינו מאפשר את המהלך והופך את הקללה לברכה.
כיום אנו חיים בתקופה בה אנשי הדת מהדתות השונות מאמינים באותו אל מופשט מונתיאסטי ובמיוחד שותפים לדרך היהדות והאיסלם עד כדי כך דומים באמונה שמותר על פי הלכה ליהודי להתפלל במסגד. מה התפקיד של אותם אנשי דת בפחד הזה משנאת האחר שעלולה להפוך לשנאה ואלימות? כולי תקווה שאנשי הדת האלה יזכרו את אלוהים האחד שלושת הדתות מאמינו בו, יעמיקו אל לב האנושיות האחת של המאמינים ויטיפו לאחדויות, לדרכי שלום ואהבה , לימים בהם איש באמונתו יחיה ויגור זאב עם כבש ושכבתם ואין מחריד.
מי ייתן ונוכל להפוך את הקללה לברכה.
שבת שלום.
מירה רגב היא מנהלת בתי המדרש של ארגון בינה
ארגון בינה עוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי