איך נראתה השבת לפני 300 שנה?

שולחן השבת הישראלי די צפוי ופונקציונלי: מפה לבנה, גביע קידוש, חלות ושאר החבילה. מכירה פומבית חדשה שתתקיים בעוד כשבועיים בירושלים מגלה כי בעבר השולחן היהודי נראה אחרת לגמרי. במכירה של בית המכירות הפומביות 'קדם' מתגלה כי גם בזמנים הקשים ביותר ובמקומות המאתגרים ביותר מצאו היהודים בני התקופה רעיונות יצירתיים לשדרוג אווירת יום השבת, ולעתים גם רעיונות חסכוניים, ברוח התקופה. מערכת וואלה! יהדות קבצה עבורכם רשימה של פריטים נבחרים ומעניינים במיוחד:

המסע שלנו נפתח לפני 230 שנה במערב אירופה. באותה העת המפה הלבנה של היום הייתה עדיין מחוץ לאופנה. במקומה, עיטרה את שלחנות השבת מפה בגוני ורוד וחום, בעלת מסגרת מסוגננת. מעבר לשימוש הרגיל של המפה ככיסוי לשלחן, היה למפה שימוש נוסף. במרכז המפה הודפסו בשני טורים: קידוש לשבת ולחג, ברכת המוציא ונוסח ההבדלה. מי צריך להתעסק עם סידור מוכתם בכתמי יין כשאפשר לקרוא ישירות מהמפה? מפות כאלה הינן נדירות במיוחד כיום, מה שמשפיע גם על מחירן, אשר נע בין 10-20 אלף ש"ח.

מסתבר שיהודים בסוריה ובאירופה לפני מאה שנה לא הסתפקו בראש של הדג בראש השנה. מגדל הבשמים הנפוץ, זה עם הדגל למעלה, נתפס אז עדיין, ככל הנראה, כנדוש וכמשעמם. הפתרון? דג עשוי כסף טהור, שבו שובצו אבנים אדומות, ובבטנו אוכסנו הבשמים. הדג כידוע מסמל שפע, שגשוג ופריון, ואין יותר טוב ממנו לפתוח את השבוע בסימן טוב. היה בכך גם מן האירוניה (ואולי גם מן הסמליות): 'דג מסריח' הפך לשם דבר בשפה העברית, לכן בחרו דווקא בו ככלי אכסון לבשמים.

הרתיעה מהלכלוך וההתעסקות בשמן גורמת לרובנו להעדיף את נרות השעווה בכדי לפתוח את השבת. אולם בדברי חז"ל מצויין כי הדלקה בשמן זית יש בה מן הברכה. מה שהוביל ככל הנראה למנהג הבא: במרוקו, נהגו להדליק נרות שבת וחג בתוך 'קנדיל', מנורה אותה מילאו בשמן עם פתיליה. לצד ה'קנדיל' המרכזי, הונח 'קנדיל' מיוחד נוסף, קטן יותר. בזמן האחסון, המנורה הקטנה נתלתה על וו במרכז המנורה הגדולה, מה שייצר פיתרון נוח וקומפקטי. המנורות קושטו, כמובן, באופן זהה. אולם בכך לא נגמרה משימתן של המנורות. לאחר מות האישה, ביום השנה הראשון, מנורות אלה היו נתרמות לבית הכנסת והייתה נוספת להן כתובת הקדשה עם שם האישה. תחזוקת הנרות והפתיליות הייתה מוטלת על כתפי המשפחה.

מסתבר שבע?ירק נהגו לא רק לכסות את החלה, אלא גם את גביע הקידוש. מנהג מיוחד זה הינו בן מאות שנים ומקורו בתלמוד (תוספות פסחים, ק, ב): "לא ישתה מים מגולים שמא שתה מהן נחש וכיוצא בו מזוחלי עפר וישתה וימות". כסימן לשפע ולברכה נהגו היהודי בעיראק להותיר מן היין של הקידוש בלילה גם ליום שלמחרת, החשש שמא יטיל הנחש את ארסו ביין במהלך הלילה הביא להמצאת מכסה מיוחד לגביע הקידוש. על ראש המכסה הועמדה ציפור, אשר טורפת את הנחשים גם בטבע.

מי לא אוהב לראות את האור המרגיע של נרות השבת? ובכן, במזרח אירופה לפני כ-150 שנה, רצו הנשים היהודיות להיזכר באור המיוחד הזה גם לאחר שכבו הנרות. על כן, הן היו עונדות טבעת זהב עליה אבן קרניאול יקרה עם כיתוב מוזהב "להדליק נר של שבת". את הטבעת ענדה האישה בזמן הדלקת הנרות, והיא המחישה את המעבר מחול אל הקודש, עבורה ועבור כל בני ביתה. הטבעת הייתה נענדת לאורך כל השבת, ולכן מתחת לכיתוב היו מנורת שבת, שייצגה את כניסת השבת, ולצידה הכוכבים המרמזים על צאת השבת

אחת הבעיות שקיימות בבתים רבים כיום זה העומס שיש בוויטרינה: מזכרות, כלי קודש, גביעים ועוד. בפולין שלפני מאה שנה מצאו לכך פתרון: חנוכייה ופמוטי שבת באותו הכלי! על בסיסו של הכלי נבנו מחד שני קנים על הדפנות, ששימשו במשך כל השנה להדלקת נרות שבת, ומאידך, במרכז הכלי הוצבו שמונת הבזיכים, אשר שימשו להדלקת הנרות בחג החנוכה. בצדי החנוכייה ובראש הדופן האחורית הופיעו דמויות ציפורים. סתם כי זה יפה.

יהודי פרס הרגישו רע עם העובדה שאכלו משמנים ומטעמים בשבת, והתעסקו רק בצורכי הגוף. לכן על שולחן המשפחה הייתה עולה קערת נחושת מוכספת, עליה הניחו את הפירות ושאר מיני המתיקה לקינוח. אבל להפתעת המסובים, עם התרוקנות הצלחת, היו נגלים פסוקי שירה החרוטים בתחתית הקערה. פסוקים אלו רמזו לסועדים שלאחר האוכל, יש לומר לשוב לעיסוק הרוחני, לשירה ולהודיה; מה ששימש גם תזכורת נאה ומלאת טקט לאמירת ברכת המזון.

אל מול מנורות הפלורוסנט וההלוגן של ימי החול, המשמעות אותנו גם בשבת, בעבר סברו היהודים כי דווקא בשבת, שהאור בה הוא מוטיב מרכזי, יש לייחד כלי מיוחד גם לאור. לשם כך נהגו יהודי אירופה להשתמש במנורה מיוחדת המכונה "כוכב היהודים". מדובר היה בכלי דמוי כוכב, שעליו מורכבים בזיכים הממולאים בשמן. שמן זה היה מתנקז לקערה התלויה מתחתיהן. למרות שמו, היה כוכב זה בתחילה בשימוש הנוצרים. אולם היהודים השמרנים המשיכו להשתמש בו עבור יום השבת גם לאחר שיצא מהאופנה ולכן הוא נקרא על שמם.

לא רק יהודי סוריה השתעממו מצורת מגדל הבשמים הקלאסית, אלא גם הישראלים החליטו להיות חדשנים ולהמציא מגדל בשמחים ישראלי משלהם. התוצאה: מגדל המחקה את המגדל העות'מאני מ-1666. על בסיס המגדל נחרט הכיתוב "בורא מיני בשמים". צורת המגדל הוברגה אל הבסיס ועם פתיחתה? מתגלה מקום אכסון הבשמים (בבסיס). שוליו העליונים של הבסיס והמגדל עוצבו בצורת חומות העיר העתיקה ואבניה.

שבת אחר שבת, נפרסת אותה המפה הלבנה, מודלקים אותן שני הפמוטות ונעשה קידוש על אותו הגביע. אולם המסורת ארוכת השנים של ארוחות שבת בעם היהודי, בוודאי יכולה להביא גיוונים מעניינים גם לשבת שלכם.


צילומים ומחקר: בית המכירות הפומביות "קדם" בירושלים.