העובדה שפרשה שלמה בתורה נקראת על שמו של מלך עוין, שרצה לגרש ולקלל את עם ישראל מעוררת תמיהה. תמיהה זו אף מתגברת לנוכח העובדה שהפרשה נקראת על שמו של בלק, למרות שגיבור הפרשה שלנו הוא ללא ספק בלעם. דרשנים הסבירו זאת בכך שבלק ובלעם מייצגים שני סוגים של שונאי ישראל. סוג אחד הוא אנשים המצהירים בגלוי על איבתם לעם ישראל, ואילו האחר הוא של אנשים המדברים אחד בפה ואחד בלב, ובעוד הם מדברים במתק שפתיים, בליבם הם נוצרים את איבתם. בלעם היה שייך לסוג השני, והוא מעמיד פנים כירא אלהים שעמדתו כלפי עם ישראל ניטרלית, ורק דבר ה' בפיו, אולם בפועל מתוך ברכותיו אנו יודעים מה היו הקללות שרצה לקלל בהם את ישראל. בלק, לעומתו, היה אויב הגון המכריז קבל עם ועולם על כוונותיו. מגמתו היתה לגרש את ישראל מארצו, והוא אמר זאת בלא כחל ושרק. מי שמתנהג בגילוי לב, ואינו מסווה את כוונותיו ראוי לכך שפרשה תיקרא על שמו.
גם כיום אנו מתמודדים עם שני סוגים אלה של שונאים. יש הלוחמים בנו מלחמה אכזרית, ומצהירים על מגמתם לגרשנו מן הארץ מעל כל במה, ויש המדברים שלום ופניהם למלחמה. עם ישראל עומד אפוא בפני סכנה כפולה, ומדי פעם צצות תזכורות כואבות לכך שמאבק הקיום שלנו בארץ הנו כבד וממושך.
הבדל נוסף אנו מוצאים בין בלק לבלעם בדרך בה הם רואים את האיום של עם ישראל. שליחי בלק מתארים את עם ישראל כשור המלחך עשב והם חוששים: "ע?ת??ה י?ל?ח?כו? ה?ק??ה?ל א?ת כ??ל ס?ב?יב?ת?ינו? כ??ל?ח?ך? ה?ש??ו?ר א?ת י?ר?ק ה?ש???ד?ה" (במדבר כב, ד). השור הוא צמחוני, ואפילו את העשב הוא מלחך ואינו מכלה עד תום. בלעם, לעומת זאת, מתאר את עם ישראל בברכותיו בתור אריה טורף ואכזר: "ה?ן ע?ם כ??ל?ב?יא י?קו?ם ו?כ?א?ר?י י?ת?נ?ש???א ל?א י?ש??כ??ב ע?ד י?אכ?ל ט?ר?ף ו?ד?ם ח?ל?ל?ים י?ש??ת??ה" (כג, כד). בלעם בוחר להעניק לעם ישראל דימויים מפחידים של חיית טרף המכלה את טרפה עד תום, ושותה את דמו. בדבריו מתגלה תופעה מוכרת של הפיכת איום קטן לסכנה מפלצתית עצומת ממדים. זו הייתה מאז ומעולם דרכים של תועמלנים מגמתיים שמנסים להכפיש את עמנו בעלילות דם. בתוך תיאורו של בלעם בולטת תפיסתו שעם ישראל הגיע לאזור מתוך מגמה תוקפנית ורצון להרוג. בדרך זו מנסים אויבינו להשחיר את דמותנו בעולם גם כיום, כביכול לא באנו לארץ אלא כדי לנשל את הפלסטינים ולמנוע מהם להגשים את משאלתם הצנועה להקים מדינה ריבונית.
מול המאמצים הבלתי נלאים של אויבינו להכפיש את ישראל ולבצע רצחת וגם ירשת, מלמדת פרשת "בלק" במה חוסנו של עם ישראל. פחדם של אנשי מואב נבע מאחדות העם בישראל, אותו הם מתארים במילים: "הנה כ?ס??ה א?ת ע?ין ה?א?ר?ץ" אין רווחים ביניהם, הם כה מאוחדים עד שנראים כולם כיחידה אחת. לכן המשימה של בלעם הייתה לנסות לזרוע פירוד. לשם כך הוא מחפש נקודות תצפית, מהן יראה רק קבוצת שוליים אותה יוכל להפריד משאר העם ולשלוט בה בקללתו, וכך יוכל להמשיך הלאה לעוד ועוד חלקים של העם. בניסיון הראשון שלו לקלל: "ו?י??ר?א מ?ש???ם ק?צ?ה ה?ע?ם" (כב, מא). כשהדבר לא עולה בידיו הוא מנסה במקום אחר בו יראה רק את "אפס קצהו" (כג, יג).
קללות בלעם לא הפכו לברכה בכך שהוא פתח את פיו לומר דבר אחד ויצא מפיו דבר אחר, אלא אותם דברים שאמר מתוך כוונות רוע וקללה, יש בהם משמעות טובה וחיובית. היות עם ישראל כלביא וכאריה משמעו שיש לו כוח הרתעה אדיר. "שאגת האריה בשיאה נשמעת למרחק 8 ק"מ ויותר, וכמחצית ממזונו הוא משיג באמצעות שימוש בכוח הרתעתו כלפי טורפים קטנים ממנו" (ויקיפדיה). עם ישראל הגיע לארץ כדי לשבת בה בשקט, ומעדיף כמו מלך החיות להקרין ביטחון עצמי ושלווה על סביבותיו. נביאי ישראל אף כאבו את כאבם של עמי האזור, כדברי ירמיהו: "ליבי למואב כחלילים יהמה" (מח, לו).
בניגוד לכוונת בלעם, הפירוד והשונות בעם ישראל אוצרים בקרבם רב-גוניות שיוצרות הרמוניה, כאשר כל מרכיב בישראל תורם את חלקו להשלמת העם. בעתות הכאב אנו יודעים להתאחד, ובימים הקשים עלינו לעסוק בנחמה ולא בנקמה. כוחנו בהרתעה מושכלת, ולא בפעולות נקמה הבאות מלהט הרגשות. פעולות נקם פסולות הן מן ההיבט המוסרי והן מן ההיבט התועלתי. הנקמה מסוכנת ומפלגת, ואילו הנחמה מלכדת ומחזקת.