הימים ימי מלחמת המפרץ הראשונה. 1991. כל המדינה מושבתת. הצר האויב מעירק, סדאם חוסיין, מממש את שאיפותיו ומשגר טילים ארוכי טווח למדינה הקטנה במזרח התיכון, במחאה על פלישת כוחות הברית לכווית והתערבות מדינות המערב בשלטונו ההזוי והאכזרי.
תלמודי תורה לא פעלו באותם ימים כמו שכלל הלימודים בארץ שבתו בהוראת פיקוד העורף. נכנסתי לבית הכנסת וגיליתי אותו מלא מפה לפה: אתם לא מפחדים? לא היה מי שיענה לשאלתי המיותמת שנותרה תלויה בחלל בית המדרש. הם מפחדים, לכן הם לומדים, ענה לי ישיש חביב והצביע: הנה מוישה בעל הצרכניה, הסגורה עתה לרגל המצב, מגיע ללמוד תורה. הנה חיים, פיקוד העורף גייס את רכבו למבצעים וכל פרנסתו כנהג הסעות. כולם באים להתחזק בלימוד התורה, לרגל המצב המיוחד.
כאז גם היום. הם באים לבית הכנסת מסיבה אחת ויחידה: מסורת לנו מדורי דורות "ה' איש מלחמה". נצטווינו בתורה פעמים רבות בכתובים דומים "וזכרת כי ה' אלוקיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". בכל המלחמות שידענו בהיסטוריה הרחוקה וגם בהיסטוריה הקרובה, תמיד גברנו, ניצחנו ושרדנו כשהיינו מעטים וחלשים, וכפי שהפייטן אומר בחג החנוכה: "מסרת גבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים, טמאים ביד טהורים, רשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך".
אמנם, כתנאי בלתי נפרד קודם ליציאה למלחמה יש לבדוק אם ישנם בקרבנו "עוסקי תורתך". במלחמות מצווה שהוציא משה רבינו את בני ישראל בציווי אלוקים לפני הכניסה לארץ כנען היא ארץ ישראל, נצטווה הכהן הגדול להפריש את הירא ורך הלבב שיילך וישוב לביתו. חכמינו זכרונם לברכה כבר גילו לנו כי הכוונה הוא למי שירא מעבירות שבידו. רק בחיבור של בית הכנסת עם כיפת הברזל, בית המדרש עם פיקוד העורף, ספר התורה עם חיל האוויר, תלמוד בבלי עם חיל שיריון - נדע כי נצלח את המלחמה.
כשאנו שומעים את האזעקה העולה ויורדת היא גורמת לנו להפנמה, כי נתונים אנו לחסדי הבורא. "למה נבראו ברקים ורעמים?" שואלים חכמינו ומשיבים: "כדי לפשט כל עקמימיות שבלב". ואם ברקים ורעמים, מלאכי מרום משרתי עליון באים כדי להזכירנו את ייעודינו בעולם, על אחת כמה וכמה כי האזעקה בעת מלחמה באה להזכיר לנו את אשר אנו נוטים לשכוח: שובו בנים, שובו!
באותה מלחמה של 91' פירסם מורי ורבי, האדמו"ר רבי פינחס מנחם מגור זצ"ל (ה'פני מנחם') מאמר נוקב תחת הכותרת: "לא הטיל ממית ולא הפטריוט מציל", על משקל מילות חז"ל הנודעות "לא הנחש ממית ולא הנחש מחיה". בעוד אנחנו מתרברבים בכיפת הברזל - ההמצאה הגדולה, שומה עלינו לזכור ולהפנים את הדברים: לא הגראד ממית ולא כיפת הברזל מחיה, אלא כדי שייכוונו בני ישראל את ליבם למקום.
דוד מלך ישראל שצלח מלחמות רבות בחייו טבע את האימרה: "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר". ויש לזה גם המשך מהדהד נושא בשורת תקוות אמונה: "המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד".
חיילים יקרים, בחזית, בעורף, בבית המדרש, בהגנה על מולדת עמנו וארצנו: זכרו, כי בני איש אחד אנחנו וסוס מוכן ליום קרב ולה' הישועה.
