זמני הצום
ירושלים:
תחילת הצום: 3:56 סיום הצום: 20:11
תל אביב:
תחילת הצום: 3:56 סיום הצום: 20:09
חיפה:
תחילת הצום: 3:52 סיום הצום: 20:13
צפת:
תחילת הצום: 3:49 סיום הצום: 20:13
אילת:
תחילת הצום: 4:05 סיום הצום: 20:02
למרות שבשבעה עשר בתמוז לא התרחש שום אירוע קריטי, חכמי ישראל הבחינו שדווקא ליום הזה היו השלכות משמעותיות. במקור זה היה אמור להיות יום חגיגי במיוחד. משה ירד מהר סיני עם לוחות הברית, והדרך לארץ המובטחת הייתה סלולה. טעות קטנה גרמה לכמה אנשים לחשוב שמשה השתהה מעבר למתוכנן ורוחו הביקורתית של העם לא קיבלה את זה. הם מיהרו לבנות עגל. משה בחר לנפץ את הלוחות והיום הזה נחקק בתודעה הלאומית כיום של פורענות.
נרוץ בזמן. שנת 70 לספירה ואנחנו חיים באותו מקום בו אנו נמצאים היום: ישראל וירושלים. שם גם פעל בית מקדש מפואר. אולם תחת חסות הרומאים עצמאותנו הייתה מוגבלת. חלקים ביישוב היהודי דרשו עצמאות והחל חיכוך צבאי צול האימפריה האימתנית. העימות לא נגמר טוב, ומערך ההגנה האחרון בירושלים הנצורה קורס ממש היום, בשבעה עשר בתמוז. חיילים רומאים שוטפים את העיר כשהם מחוללים מעשי טבח וביזה. זה היה תחילת הסוף. הסוף של הסוף הגיע שלושה שבועות מאוחר יותר, בתשעה באב.
חשוב לשים לב, כדי להנציח את המלחמה לא בנינו אנדרטה או מוזיאון. במקום זה מידי שנה ושנה בתאריך הזה כל אחד מאיתנו לא אוכל ולא שותה במשך יממה. מפני שהצום הוא לא רק אזכור לאירועים היסטוריים כבירים וטראגיים, המטרה העמוקה שלו היא לגרום לתחושה עכשווית. הוא מזכיר שאסור לנו לעבור לסדר היום מול אירועי העבר. הצום דורש מאיתנו לעצור ליום אחד ולהפיק לקחים. לא לגבי העבר, לגבי ההווה. לחשוב מה אנחנו מסוגלים לבצע כאן ועכשיו.
אתם בוודאי מכירים את הסיפור ההולנדי, שהיה או לא היה, על הילד הקטן שגילה זרזיף קטן בסכר. הוא עמד עם האצבע הקטנה שלו ועצר את המים עד שהגיעו אנשים ואטמו את הפרצה. זרזיף קטן של מים לא יכול להטביע עיר, אבל העיר כבר נטולת הגנה. זה בדיוק מה שקרה בי"ז בתמוז. בית המקדש עמד על תילו, אבל מערך ההגנה קרס. למרות שהוא קרס, עדיין לא היה מאוחר לתקן. אם היינו פועלים אז אחרת הינו יכולים להציל את העיר ואת המדינה.
חז"ל גילו לנו שבית המקדש השני חרב בעוון שנאת חינם. השנאה הזאת היא לא בהכרח מלחמת אזרחים. היא לא דווקא מאבקי ימין-שמאל חרדים-חילונים מרכז-פריפריה וותיקים-עולים טייקונים-עניים. שנאת חינם משמעותה חוסר פרגון של האחד לשני. כזו שנובעת מצרות עין. המרקם החברתי כולו מתפורר ונרקב מבפנים כאשר היחס של אחד לשני הופך להיות זר ומנוכר. זה האיום הכי גדול על מדינת ישראל. כיום ברוך השם יש לנו מדינה יציבה, אבל מידי פעם אנחנו חווים איתותי אזהרה. עלינו ללמוד מלקחי העבר. י"ז בתמוז מזכיר לנו שעוד לא מאוחר. אם נצליח היום לסכור את מעט השנאה שיש בינינו, את הקיטוב וחוסר הפרגון, נוכל לשנות את העתיד. גורלו של הבית השלישי עדיין בידנו.