אין עיתוי אומלל וקשה יותר לקריאה בפרשת השבוע שלנו, הנפתחת כך: "וידבר ה' אל משה לאמר, נ?ק?ם נ?ק?מ?ת ב??נ?י י?ש??ר?א?ל מ?א?ת ה?מ??ד?י?נ?ים א?ח?ר ת??א?ס?ף א?ל ע?מ??יך?". בעקבות האירועים האחרונים וביניהם חטיפת הנערים אייל, נפתלי וגיל-עד ורציחתם, רצח הצעיר הערבי מוחמד אבו-חדר והמהומות בירושלים, הלב עדיין פצוע והכאב זועק לשמיים. קריאות הנקמה המזעזעות שנשמעו ברחובות עיר הקודש וחיללו אותה עדיין מהדהדות בחלל העיר והרשתות החברתיות. אי אפשר להתעלם יותר מן הקולות הגזעניים והרצחניים הללו ואין להתייחס אליהם יותר כאל קיצונים הזויים, הם בשר מבשרנו, בנינו ובנותינו, ועל כן הכאב גדול עוד יותר.
נראה שקריאה בפרשת השבוע שלנו יכולה לעורר שוב את קולות המבקשים נקמה, אלו המבקשים לקבל השראה מן הכתובים והמסורת וללכת בעקבות משה, שמגייס אלף לוחמים מכל שבט ויוצא למסע נקמה, ביזה ורצח באנשי מדין. אולם היום כאן ועכשיו חייבים להעביר קו אדום אנחנו איננו שבט מידברי שלוחם על חייו, אנחנו איננו מנהלים מלחמות לפי קולות מן השמיים, ואנחנו איננו מדינת הלכה. הציונות כתנועה ארצית העשויה רעיונות שנכתבו בדיו אנושית ובמידות בשר ודם, יצרה לעצמה מוסדות לאומיים המנהלים את עניינה של המדינה לאור שיקולים אנושיים (לטובה ולרעה). איננו יודעי תעלומות ואיננו יודעים מה בליבו של אל אלוהי ישראל ועל כן איננו מנהלים מדיניות התלויה בבת קול.
אבל כן יש דבר אחד חשוב שניתן ללמוד מפרשת השבוע, למרות שמידותיה אינן תפורות לזמנים שלנו. האופן בו משה מחלק את שלל המלחמה הוא מעניין מאוד ואפילו ראדיקלי. הוא נדרש להפריש אחד חלקי חמש מאות מן השלל ולחלק את אותו אחוז שווה בשווה בין הכהנים ללויים. לשבט לוי, שבט נושאי המשכן המשרתים לפני האל ואינם יוצאים למלחמה יש מעמד מיוחד. הם שבט נבחר בתוך עם נבחר יש להם גיוס נפרד לעבודת הקודש והם אינם משרתים בצבא, הם אינם מקבלים נחלה כמו שאר השבטים אלא מחולקים בכל הארץ בין השבטים השונים. מעמדם המיוחד גם הכשיר אותם יותר מאוחר לשמש כמורים, כמוסיקאים הם אנשי הרוח של האומה הישראלית הקדומה.
באנשי הרוח הללו העם כולו תומך ומשה מפריש להם מענקים מיוחדים על מנת שיוכלו למלא את תפקידם ללא הסחות דעת ועל הצד הטוב ביותר. כמה רחוקים נשמעים הדברים הללו לאור מצבם של המורים בישראל היום וההידרדרות בתמיכה הממשלתית במדעי הרוח. ללא מורים חזקים, ללא שעות חינוך בכיתות, ללא אנשי רוח נוצר חלל עצום שאליו נשאבים הצעירים והצעירות הישראלים, חלל שמביא לסחף רגשי זול, לא מעובד, מסוכן. רק חיזוק מדעי הרוח ומעמד המורה בישראל, כמתחייב מעם שרואה בעצמו את 'עם הספר', יכולים לבנות מחדש את הרגישות המוסרית שאיבדנו.
אריאל לוינסון הוא מורה וחוקר ספרות עברית, ממייסדי הישיבה החילונית בינה בירושלים
ארגון בינה עוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי