אם תזדמנו במקרה לרחוב יחזקאל, עמוק בתוככי העיר בני ברק, מן הסתם תשימו לב לשלט מאיר עיניים ועליו הכיתוב 'אסאי'. בצבעו הסגול הוא די בולט שם ברחוב הבני ברקי הצפוף, המחניק. מי חולם שבתוך חניה צפופה, מינוס אחד, נמצאים להם כמו במחתרת, 20 ילדים קטנים, חמושים בכיפות שחורות, ציציות, ו... מדי קפוארה!
כשהם מתנודדים מצד לצד בתנועת הג'ינגה, הם נראים כמו לוחמים קטנים. הפעם הם מתכוננים לטקס חלוקת החגורות שיתקיים בסוף השבוע.
מדי שנה מתקיימים טקסי חלוקת חגורות של קבוצות לימודי הקפוארה השונות. האירוע המרשים נערך ברוב פאר והדר בהשתתפות מדריכים בכירים מהארץ ומחו"ל, וכמובן בנוכחותם של ההורים ובני משפחת החניכים. תקופה לפני הטקס, הופכים שיעורי הקפוארה לאינטנסיביים פי כמה רמות מהרגיל. סדנאות העשרה ושיעורי תוספת מיוחדים, כאשר בכל שנה ישנו דגש על נושא חשוב שנבחר על ידי המדריך?
השנה התקיים האירוע סביב הנושא "זהירות בדרכים". את הסדנאות העבירו מנחים מטעם אור ירוק ובשיתוף עם עיריית בני ברק, הגב' חני שידלובסקי יחד עם מיקי חייט, מאמן .abada capoeira מקבוצת
ביום שישי האחרון בשעה אחת בצהריים, מצאתי את עצמי לוקחת לעצמי ברייק מכל ההכנות לשבת, מעמיסה את שני הילדים במושב האחורי של הרכב, ונוסעת לכיוון תיאטרון רמת גן, שם התקיים טקס הבטיזאדו, חלוקת החגורות לחניכי הקפוארה של חייט.
מודה על האמת, הופתעתי. כנראה שאני מצומצמת יותר ממה שפרגנתי לעצמי עד כה. מתי התרחשה לה המהפכה השקטה הזו? עשרות חרדים מכל הגוונים והצבעים הציפו את לובי התיאטרון. גברים מסולסלי פאות לצד גלוחי זקן, חסידי חב"ד לצד ליטאים, מי לא היה שם? והמשותף בין כולם: הורים לילדים שלומדים קפוארה כמובן.
אל הטקס המרגש מגיעים מאמנים מכל רחבי הארץ, לסייע בקיום הטקס ובהענקת הדרגות. העובדה שרוח מלחמה שוררת בחוץ, והאזעקות נשמעות היטב גם ברמת גן ותל אביב, לא מנעו מהנוכחים להציף את האולם. לראות את הילדים מגיל 5-12 מקבלים חגורה בקפוארה, היה יוצא דופן. הם עלו על הבמה להוכיח את כישוריהם. קטנים כגדולים, מי פחות ומי יותר. מאחוריהם, בצורה של חצי ירח, עומדים המאמנים האורחים ומנגנים על כלי נגינה מסורתיים של קפוארה, שמקורם בברזיל. שרים שירים שהם פחות מילים ויותר קצב. בטקס יש טעימה משימור המסורת שפיתחה את שיטת אומנות הלחימה קפוארה. על העבדים השחורים בברזיל נאסר לעסוק באמנויות לחימה, מה שפיתח את היצירתיות שלהם. הם פיתחו סוג של ריקוד לחימה, וכאשר היו נשאלים לפשר מעשיהם, ענו שהם בסך הכל רוקדים. השירים בטקס מדברים על געגועי העבד לחירות, על ברזיל, על תנועות בקפוארה ועל רוח לחימה שלא תישבר.
אחד הדברים שתפסו אותי, לא מצליח להרפות. עקבתי אחריו מהרגע הראשון שהגיע. ילד בלונדיני, פאותיו עבות ופרועות מעל אוזניו, כתפיו שפופות והוא נראה, לא נעים לומר, ילד הכאפות של החיידר... חשבתי לעצמי, כיצד ייתכן שילד כזה מקבל חגורה? על אף חוסר הסבלנות שלי, נאלצתי להמתין לתורו. והוא הגיע... אחד המאמנים הצעיד אותו לעבר הזירה, והוא הלך אחריו בכתפיו השמוטות, כמו מובל לתלייה. עד לרגע השמע האות, חשבתי לעצום עיניים. לא היה לי נעים בשבילו, אבל אז זה קרה: סלטה באוויר, הנפת רגל באוויר, התכופפות מרשימה מפני בעיטה מתקרבת, הילד פשוט פעלולן. מי היה מאמין? מעכשיו, לפני שאתם חושבים לזרוק איזו הערה לילד בני ברקי שברירי, כדאי אולי שתחשבו פעמיים. אתם אף פעם לא יכולים לדעת מה יכול לצאת ממנו.
בסיום הטקס ניגשתי לקרלוס הנקין מדריך בדרגת אינסטרוטור. קשה היה לי להתאפק. יש הבדל בין חרדים שעושים קפוארה לבין ילדים אחרים? שאלתי אותו, והוא ענה לי: רעל, אני רואה להם רעל בעיניים. לא ברור לי מדוע, ומהי רמת החוגים האחרים בציבור שלכם, אבל עובדה שיש להם הרבה יותר רעל, וראיתי את זה על הבמה.