לא מקנא בדיפלומטיה הישראלית שמנהלת מלחמה כמעט אבודה מראש. ישנם אינסוף קונפליקטים ברחבי הגלובוס. ישנם קונפליקטים רבים שמדממים והרסניים הרבה יותר מהקונפליקט הנוכחי, ועדין, כל כך הרבה תשומת לב תקשורתית ודיפלומטית מופנית כלפינו.
מדוע זה כך? כל אחד יחפש את התשובות שלו. אני מניח שיש כאן תפיסה של ישראל כמדינה מערבית שצריכה להראות סטנדרט גבוה יותר של מוסר. אני מניח שיש כאן פרי של ביקורת מתמשכת כלפי ישראל ומדיניותה שהייתה עוד הרבה קודם לעימות הנוכחי ותימשך עוד הרבה אחרי. ובלב כבד אני גם מניח שישנה מסורת של ראיית היהודי כ"אחר" הכמעט אולטימטיבי. מסורת שהייתה חזקה הרבה יותר במאות הקודמות אבל עדין מושרשת בחינוך ובתרבות המערבית, ואת פירותיה אנחנו רואים במערכה הדיפלומטית הזו. יש שיקראו למסורת הזו אנטישמיות.
ויש לנו חלק בזה. ישראל תמיד רצתה להיות חלק מהעולם המערבי. מקימיה התחנכו בברלין ובפריז ובוורשה ואודסה המשכילות. הם ניסו להקים כאן מדינה נספחת אירופאית והצליחו לא מעט באימוץ ההשכלה והטכנולוגיה או בקביעת האופי התרבותי של המקום. אבל הכמיהה הזו לאירופה, שיש לא מעט גם לבכות עליה, מהווה חרב פיפיות. היא הופכת אותנו לנזקקים להכרה מערבית ולתלויים בחוות דעתה ובתמיכתה, בה בשעה שהיא הופכת אותנו מטרה לגיטימית להשתלחות וביקורת אירו-מערבית.
הסך הכל הנ"ל מייצר מציאות מעוותת. מציאות שבה מדינה מנהלת את מדיניותה לעיתים מעט יותר מדי בפזילה החוצה, על חשבון קיום האינטרסים ההכרחיים שלה. יהיו שיאמרו שהישיבה ביהודה ושומרון מהווה דוגמא מופתית לכך- שבשם החינוך האירופאי הקולוניאלי זלזלנו בערבים הילידים, התעלמנו מרצונותיהם-תביעותיהם תוך התמקדות בצרכינו, ובשם אותו חינוך מספר עשורים מאוחר יותר אנחנו גם מבכים מרה את הפרת זכויותיהם ומתעלמים מצרכינו הביטחוניים.
אולי זה הזמן לישראל ולמדיניותה לגדול בשנה. להתנתק תרבותית ופוליטית מההכרח לקבל הכרה מערבית. להבין שמקורות התרבות והפוליטיקה והדיפלומטיה מתחילים קודם כל ובעיקר בנו, ונמשכים באינסוף מקורות אחרים, לאו דווקא מערביים. אולי אז נדע לקבל החלטת ברורות ונכונות יותר, שיעשו לא רק לנו טוב, אלא גם לאוכלוסיות שתלויות בנו, שכמהות גם הן לאמירות ברורות ולא לערפול מתמשך.