פרשת מסעי היא הפרשה המסיימת את ספר במדבר, ומותירה אותנו אי שם בערבות מואב על "ירדן יריחו" כלשון הפרשה, מול הארץ המובטחת, אך עוד במרחק ממנה. בפרשה מקבלים בני ישראל את הציווי הבא, המעורר שאלות רבות שאינן פתורות:
ו?הו?ר?ש??ת??ם א?ת-כ??ל-י?ש??ב?י ה?א?ר?ץ, מ?פ??נ?יכ?ם, ו?א?ב??ד?ת??ם, א?ת כ??ל-מ?ש??כ??י??ת?ם; ו?א?ת כ??ל-צ?ל?מ?י מ?ס??כ?ת?ם ת??א?ב??דו?, ו?א?ת כ??ל-ב??מו?ת?ם ת??ש??מ?ידו (פרק ל"ג, פסוק נ"ב) ולאחר כמה פסוקים מוסיף משה, בשם ה': ו?א?ם-ל?א תו?ר?יש?ו? א?ת-י?ש??ב?י ה?א?ר?ץ, מ?פ??נ?יכ?ם--ו?ה?י?ה א?ש??ר ת?ו?ת?ירו? מ?ה?ם, ל?ש??כ??ים ב??ע?ינ?יכ?ם ו?ל?צ?נ?ינ?ם ב??צ?ד??יכ?ם; ו?צ?ר?רו? א?ת?כ?ם--ע?ל-ה?א?ר?ץ, א?ש??ר א?ת??ם י?ש??ב?ים ב??ה?. ו?ה?י?ה, כ??א?ש??ר ד??מ??ית?י ל?ע?ש?ו?ת ל?ה?ם--א?ע?ש??ה ל?כ?ם (פרק ל"ג, פסוקים נ"ה-נ"ו).
קשה לקרוא את הפסוקים האלו בימים כמו שלנו. שבטי ישראל המתנחלים בארץ, קיבלו בפרשת "מסעי" ציווי חד משמעי: לרשת את יושבי הארץ, לאבד את כל תרבותם הדתית-רוחנית (ואולי אף החומרית). אלו מבין "יושבי הארץ" שלא יאבדו, יהפכו להיות ל'שיכים ולצנינים' כלומר לקוצים ולדוקרנים המציקים לראייה ולגוף.
ניתן לקרוא את המילים הללו כקריאה להכחדת התרבות האלילית בארץ. בפרספקטיבה של ימינו, תרבות זו כמעט ונכחדה לחלוטין מאזור זה של העולם, לא בהכרח בשל בני ישראל, אלא אולי יותר בשל עוצמתן של בנותיה של היהדות, הנצרות והאסלאם. אך ניתן לקרוא את המילים הללו בצורה אחרת, כקריאה להכחדה פיזית של העמים האחרים אותם בני ישראל עומדים לפגוש, כיון שזו הדרך "לרשת" את הארץ, או את השליטה התרבותית בה, או את שתיהן.
כמו שמוכר לנו מהמקרא, וגם ממקורות חיצוניים וארכיאולוגים, בני ישראל לא הצליחו, או לא היו מעוניינים, למלא את המשימה במלואה. רבים מיושבי הארץ ועמיה אשר המשיכו לחיות לצד שבטי ישראל, ולעיתים מררו את חייהם של השבטים השונים, וזאת לאורך כל תקופת השופטים וגם עם כינונה של הממלכה. בני ישראל אמצו לא אחת את האמונות האליליות אשר סבבו אותם, וה' חזר והענישם.
במלחמת העצמאות, היו שגרסו שיש לעשות "הכל" על מנת להשאיר בידי מדינת ישראל שטחים נרחבים ככל האפשר, "נקיים מערבים", בידיים "יהודיות בלבד". ולא מפני שנאה לערבים, אלא מפני שזו הייתה לתפיסתם הדרך היחידה להבטיח את השלום בארץ. הדים לתפיסה הזו אנחנו יכולים למצוא גם בקרב חסידי השלום בימינו. חלק מהמחזיקים ברעיון שתי המדינות לשני עמים עושים זאת מהרצון להפרדה; "נפרדים לשלום מהפלסטינים" הפגינו חברי הכנסת של מפלגת "יש עתיד".
אז מה עלינו להסיק? שכל עוד לא "ניקינו את הארץ" מנוכחותם ומאמונתם של "יושבי הארץ" לא נזכה למנוחה ולנחלה? זה כל כך פשוט ונגזר מהטקסט המקראי וכל כך מפחיד. האם "נקל על עצמנו" בפרשנות ונאמר שהמקרא התכוון לעובדי אלילים, ואלו כבר אינם קיימים (כמעט) במרחב הארץ ישראלי? או אולי בכך שאחינו המוסלמים, למשל, אינם "יושבי הארץ" כיון למעשה הגיעו לכאן אחרינו ולכן בהפוך על הפוך אינם נכללים בעמים בהם עוסקת "הורשת הארץ"?
אני חושבת שלא צריך לברוח מהפרשנות האלימה שניתן לתת למילים הללו. ואכן, גם בקוראן וגם בכתבי קודש של דתות אחרות ניתן למצוא את המסרים האלימים ביותר לצד מסרי סובלנות וחמלה. השאלה אילו פסוקים מדגישים כחשובים יותר. אני בוחרת לסיים את ספר דברים עם המסר שעובר אלינו בפרק ל', פסוק י"ט: "ה?ח?י??ים ו?ה?מ??ו?ת נ?ת?ת??י ל?פ?נ?יך?, ה?ב??ר?כ?ה ו?ה?ק??ל?ל?ה; ו?ב?ח?ר?ת??, ב??ח?י??ים".
אני בוחרת בחיים. אני בוחרת לא להתכחש לפוטנציאל האלים בכתוב, אני בוחרת לחנך את בנותי לשייכות לטקסט הזה, לעם הזה, לארץ הזו, למקום הזה, לאלוהים הזה ממקום של הכלת התרבויות שחיות איתנו וסביבנו, ממקום של מאבק על מקומנו היכן שאין בררה ומוכרחים אך חתירה לשלום והבנה, עם החלק הגדול של הנשים והאנשים סביבנו, שמחפשים ושואפים לכך, גם אם הנם בני תרבויות ועמים אחרים.
שבת שלום
אסתי קירמאיר בקלה, היא מורה בישיבה החילונית בינה
ארגון בינה עוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי