המלחמה האמיתית: בניית חברה מוסרית

פרשת השבוע היא פרשת "דברים" הפותחת את ספר דברים, החמישי והאחרון בין חמשת חומשי התורה. הפרשה מופיעה סמוך לתשעה באב ומעלה שאלות קיומיות עבורנו כחברה ונקשרת לאיומים על קיומנו זה. היא מביאה את ההבטחה שלפני הכניסה לארץ, אבל משלבת בהבטחה אופטימית זו, גם את הסכנה במימוש שלה - חורבן, גלות וסבל. ולצד שני אלה – הצעה כיצד כדאי להמנע מחורבן שווא – ההפטרה של ישעיהו. מדובר במשולש: חלום, אזהרה מפני הרס שלו והדרך להמנע מההרס הזה.

בפרשה מופיע נאום משה בפני בני ישראל במדבר ובו הוא אומר: "פנו וסעו לכם ובואו אל הר האמורי רב לכם שבת בהר הזה... בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם... לתת להם ולזרען אחריכם". נאום זה הוא הפצרה של משה בעם ישראל לעזוב את הר סיני בו קיבלו את התורה ובו הם נמצאים לבדם, אוכלים את המן והשליו, ללא תלות בשכנים או בעבודה או בריבונות. הוא שולח אותם אל "הארץ המובטחת", אל החיים האמיתיים, אל המלחמה והשלום, אל העבודה והמלאכה, אל בניית חברה עם מוסדות וקצינים ושופטים.

לא במקרה מגיעה הפרשה בשבת שלפני תשעה באב. משה מדבר על הארץ המובטחת ודורש מהעם לקום ולצאת מהקדושה, הריקנות והבדידות של מדבר סיני אל המלאות, האחריות, הקושי והקונפליקט של הגשמה, כיבוש, הגנה ובניין של חברה בארץ ישראל. והימים ימים תשעה באב – הצום, הזיכרון והאבל על חורבן הבית, תאריך שמציב עבורנו תמרור אזהרה מפני כשלון, חורבן וייאוש מהפרויקט הלאומי. אלה הם שני צדדים: חלום ושברו. מול ההבטחה ורעיון ההגשמה של משה - המחיר אותו עלולה לשלם כל חברה על ריבונותה ועצמאותה.

המימד השלישי הוא של ההפטרה בה אומר ישעיהו הנביא: "חזון ישעיהו בן אמוץ... בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי... חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי... כי תרבו תפילה אינני שומע ידיכם דמים מלאו. הסירו רוע מעלליכם חדלו הרע. למדו היטב דרשו משפט שפטו יתום ריבו אלמנה". ישעיהו, כבעל ניסיון, מספק השלמה עבור החלום של משה. ישעיהו רואה את החורבן המאיים על יהודה ומסביר את הכללים, המשפטים והבסיס הערכי לקיומה של חברה : לא הקורבנות, לא החגים ולא התפילות הם עיקר הקיום של העם.

לקראת תמרור האזהרה המהבהב של תשעה באב, מזכיר לנו הנביא את עיקר חוסנה של חברה. כמו אז, גם היום, העניין העיקרי והמשמעותי בכינונה של מדינה ושל קהילה בריאה היושבת בתוכה הוא בניית חברה ותרבות ומערכת משפט צודקת ומוסדות של ערבות הדדית. דאגה לחלש היא זו שתמנע התמוטטות מוסרית, חורבן וירידה ערכית. היתום והאלמנה של ימי המקרא קיימים ביתר שאת גם בישראל של קיץ 2014. אנחנו בימי מלחמה. אך בואו לא נטעה: לא המלחמה היא האיום הקיומי על מדינת ישראל. החוסן הקהילתי הוא שיבטיח את ההישרדות שלנו. הלכידות החברתית והסולם הערכי שייצרו את אותו חוסן קהילתי – הם שיבטיחו את הקיום שלנו כחברה בריאה לאורך זמן. המטוסים והטנקים שיבואו בשלב הבא, יהיו רק תוספת לכך.

שבת של שקט ושלום

ארגון בינה עוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי