מלחמות הן הנושא המרכזי שחורז את נאומו של משה בפרשת השבוע 'דברים'. הסקירה שלו מדברת על שורה של מלחמות מוצלחות שניהלו בני ישראל בדרכם אל הארץ המובטחת, כגון המלחמה בסיחון מלך האמורי ובעוג מלך הבשן, אך בה בעת גם מתעכבת על מלחמות שעם ישראל נמנע מלהיכנס אליהן. משה מפרט את הארצות שלגביהן התקבלה הוראה מגבוה שאסור לעם ישראל לתקוף אותן דוגמת בני עשיו, מואב ובני עמון. לגבי אלה הוזהרו בני ישראל שלא להתגרות בהם ולא לצור עליהן "כי לא אתן לך מארצו ירושה" (ב,ט).
יודגש שארצות אלה כלולות בגבולות ההבטחה של ארץ ישראל שהובטחה לאברהם אבינו, ולכן היה מקום לצפות שבני ישראל ייזמו מלחמה נגדן, אולם הם מילאו אחרי צו ה' להימנע מכך. השאלה במי להילחם ובמי לא נקבעה בראש ובראשונה לפי מידת הזכויות ההיסטוריות והמוסריות של העמים השונים על שטחיהן. אדום ישב בארץ שניתנה ירושה לבני עשיו, עמון ומואב ישבו בשטחים שנועדו לבני לוט, ואילו סיחון ועוג ישבו בשטחים שנכבשו בזרוע, ולעמים אלה לא היתה זכות היסטורית על ארצם. עמי כנען, לעומת זאת, היו ראויים להיכבש משום שבמעשיהם המקולוקלים איבדו את זכויותיהם ההיסטוריות (ויקרא יח, כז-כח ושם, כ, כג-כד).
עם זאת נראה שהמלחמות שצוו בני ישראל לנהל תאמו גם את ההיגיון הריאלי. לא היה טעם להילחם בכל המזרח התיכון בבת אחת. לא היה היגיון להילחם בעמי עבר הירדן המזרחי כדי לממש את גבולות ההבטחה לפני שמתיישבים בשטחי ארץ ישראל המצומצמת. גם בתקופה בה היו ניסים גלויים והשגחה אלוהית מתמדת עם ישראל ניהל מלחמות הכרחיות, ונמנע מלחימה שאפשר לוותר עליה.
הנושא של גבולות הלחימה מופיע באופן ברור כבר בראשית נאומו של משה רבנו. משה נושא דברי תוכחה קשים לעם ישראל על כך שנבהלו מדברי המרגלים ונרתעו מלהמשיך בדרכם לכיבוש ארץ כנען. לפי התיאור של משה בפרשתנו (השונה מזה שבפרשת 'שלח') המרגלים לא אמרו דבר על חוסר היכולת לכבוש את הארץ, אלא רק דיברו בשבחה. היה זה עם ישראל שסירב לעלות וביטא חוסר אמון באפשרות לכבוש ולנצח את יושבי הארץ. נראה שברגע שהמלחמה הפכה למוחשית, והם הפנימו את העובדה שכיבוש ארץ כנען ידרוש מחיר דמים יקר, לבם נמס בקרבם. כך הם העידו על עצמם: "אחינו המסו את לבבנו לאמר: עם גדול ורם ממנו, ערים גדולות ובצורות בשמים, וגם בני ענקים ראינו שם" (א, כח).
מצד שני מזכיר משה לעם ישראל את אשר אירע אחרי שהם הבינו שחטאו. הם עברו אל הקיצוניות השניה ואמרו: "ח?ט?אנו? ל-ה', א?נ?ח?נו? נ?ע?ל?ה ו?נ?ל?ח?מ?נו? כ??כ?ל א?ש??ר צ?ו??נו? ה' א?ל?ה?ינו? ו?ת??ח?ג??רו? א?יש? א?ת כ??ל?י מ?ל?ח?מ?ת?ו? ו?ת??ה?ינו? ל?ע?ל?ת ה?ה?ר?ה" (שם, מא). התוצאה היתה כמובן תבוסה כואבת ביותר. משה מכנה את אנשי אותו הדור "אנשי המלחמה" (ב, יד, וראו רשב"ם). הוא מותח עליהם ביקורת חריפה, ומדגיש שאסור להם לחשוב שאפשר ללכת ראש בקיר נגד כל אויב ולנצח.
דומה שאחד המסרים המרכזיים בדברי התוכחה של משה בפרשתנו הוא שיש לשקול היטב ובזהירות לאיזה מבצע צבאי צריך להיכנס, ומאיזה צריך להימנע. בתקופת דור המדבר היתה להם דרך ברורה לדעת זאת, והיא רצון ה' שהתגלה למשה. בזמננו הדברים ברורים הרבה פחות, ועל האחראים לביטחון מדינת ישראל להפעיל שיקול דעת שלוקח בחשבון מגוון רחב של היבטים צבאיים ומדיניים, כמו גם ערכיים ומוסריים. בשיקול דעת זה צריך להיזהר מפני פחד ומורך לב כמו זה שזרעו המרגלים, אך צריך גם להישמר מפני התלהמות ולהיטות יתר אלי קרב דוגמת זה שהפגינו המעפילים שקראו "נעלה ונלחמנו".
שיטת המעפילים היתה גם דרכם של לוחמניים בירושלים בימי הבית השני, אשר חז"ל כינו אותם "בריונים" (גיטין נו,א ועוד). העם נחלק באותה עת בין אנשי מלחמה, שהאמינו בכוחם לנצח את בכל מערכה, לבין אנשים פרגאמטיים יותר ומילטנטיים פחות, ובראשם רבן יוחנן בן זכאי, שהתנגדו להמשך המלחמה ברומאים.
בעיתות מלחמה עלינו להיזהר מלהיות בבחינת "אחינו המסו את לבבנו", ולהאמין ביכולת שלנו להצליח הצלחה משמעותית במאבקים על קיומנו בארץ. אולם בה בעת אל לנו להיות מ"אנשי המלחמה". עלינו לראות מעבר לגילויי העוצמה הצבאית שלנו גם את העובדה שהיא מוגבלת, ושהיא חייבת לבוא לידי ביטוי רק במקומות ובזמנים הנכונים, ולא להיגרר לאשליות בדבר הכרעות לא מציאותיות.
ימי בין המצרים מזכירים לנו את האופק ההיסטורי הארוך של עמנו. הם לא מזכירים לנו רק את החורבנות, אלא גם מלמדים כיצד עמנו שידע משברים וחורבנות מהקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת, הצליח לשרוד ולהתגבר. נקווה שבעזרת אלוהי מערכות ישראל נצא מחורבן לישועה ומאבל ליום טוב.