כשחילוני הולך לערב שלא לומדים בו תורה
ישראל 2014 נדמית לעתים כשדה קרב. אין הדברים אמורים רק במישור המדיני והפוליטי, אלא, ואולי בעיקר, במישור הרגשי והרעיוני. ימין מול שמאל, לאומנות מול אוניברסאליות, מיליטנטיות מול פציפיזם. "אמור מילה אחת, ומיד אדע אם ידיד אתה או אויב" נדמה שמשפט זה הוא צו השעה. בתוך סבך זה שמחתי לגלות שתרבות יהודית עכשווית יכולה ליצור שיח סובלני, בו רב יהודי מספר על מפגש חברותי עם אנשי דת פלסטינאיים, ושופטת ציונית שאהבת הארץ והעם היא נר לרגליה מזהירה מפני ההדרה של ערביי ישראל מן המרחב הציבורי. והקהל, חילוני כדתי, מאזין בצמא ובשקט לדבריהם, קולט את מסריהם, ואינו ממהר להתווכח ולהאשים.
"הלילה לא לומדים תורה" הינו ערב הידברות ושיח שמטרתו, כדברי המארגנים: "לקרב לבבות בישראל בערב ט' באב, בשעה של חשבון נפש, דיאלוג פתוח והבנת אירועי העבר, תוך חיבורם לאירועי ההווה." האירוע בתל אביב נערך, עקב המלחמה, בקומה התחתונה של גן העיר, בסמוך למקלטים. למרות חששות המארגנים ותנאי השדה בהם הערב אורגן, מאות אנשים, דתיים וחילוניים, הגיעו.
הערב נפתח בנאום קצר של אראל סג"ל שעיקרו היה ניסיון להסביר לקהל מה עליו לעשות בשעת אזעקה. הצד הימיני (שמאוחר יותר התברר כצד השמאלי, משום שסג"ל התייחס לימין שלו), והצד השמאלי היו אמורים לבצע איזה נוהל התפנות לא ברור. בכלל, זו הייתה האתנחתא הקומית של הערב, כאשר לאחר כל נאום עלה סג"ל לבמה וניסה להסביר מחדש את הוראות ההתפנות, כאשר הוא סותר במעט את מה שנאמר קודם. מעבר לכך, עמד סג"ל במשימתו בכבוד, ואף הצליח לעצור את מעט ההתפרצויות הקולניות שניסו להחזיר אל הערב את צביונו הישראלי "הנורמאלי".
לאחר מכן, נאמו לפי הסדר: האלוף (במילואים) עוזי דיין, הרב מיכאל מלכיאור, הסופרת אבירמה גולן, השופטת דליה דורנר, אבשלום קור, ולבסוף הרב ישראל מאיר לאו. לא אכנס בפרטנות לתוכן כל הדברים שנאמרו. תחת זאת, ברצוני להצביע על אחת המחשבות שצצו בראשי במהלך הערב:
מסתבר כי עבור ישראלים רבים הדרך אל עיקר העיקרים "ואהבת לרעך כמוך" עוברת דרך מסננת יהודית. שלא תהיה כאן אי הבנה זוהי אינה ביקורת וזהו אינו שיפוט, לא בעד ולא נגד. בתרבות חסרת הסבלנות שלנו, הנמצאת במצב קיומי לא נורמאלי תמידי, ואשר שורשיה ההיסטוריים הם כל כך ייחודיים, קשה מאוד להגיע לעיקר הזה. הרי כל רגע קמים עלינו לכלותנו, הרי כל אחד יכול להתגלות כאויב אכזר, ובמצב זה קל לנו לאטום את עינינו ואוזנינו ולהגיב בתוקפנות וחוסר סבלנות. ולכן חשוב כל כך שאדם יהודי כרב מיכאל מלכיאור, עומד וחוזר שוב ושוב על אותה המילה - "שלום". ולא כפתי חוזר הוא עליה, אלא כיודע דבר.
"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", זהו על פי הלל הזקן היסוד הראשון. מכאן הכול מתחיל. את השאר עלינו ללכת וללמוד בעצמנו. כעת, הבה נשאל את עצמנו האם אנחנו פועלים על פי עיקר זה? פתחו את הטוקבקים, את הטלוויזיה, את העיתונים, וראו כמה שנאת חינם, אותה שנאת חינם שבגללה חרב בית המקדש השני, נמצאת כאן. שנאת ערבים, שנאת "סמולנים", שנאת ימניים, שנאת "יפי נפש". על מה ולשם מה? ואת מה זה משרת? לא בשנאה ובפחד עלינו לדבוק זה בזה, אלא כי אם באהבה ובאמונה.
חבל שכל אותם "יהודים" חמומי מוח, אותם שבראשם המילה ערבי והמילה אויב הן מילים נרדפות, לא שמעו את דבריו של הרב מיכאל מלכיאור. חבל ששטיפת המוח היומיומית שאנשים עוברים כאן מרחיקה אותם מהאמת הבסיסית ביותר, אמת שכול תינוק יודע על בשרו, ורוב המבוגרים הספיקו לשכוח רק באהבה נשרוד.
אני מקווה שלא אפגע ברגשותיו הדתיים של אף אחד, אם אמשיך ואומר שהתאכזבתי מאוד מנאומו של הרב ישראל מאיר לאו. אל מול נאומו של הרב מלכיאור, שעניינו היה תרגום הדת לחיי מעשה, לאהבת הרע, נאומו של הרב לאו היה רובו ככולו דרשה דתית, שכל ניסיונה תרגום חיי המעשה לסמלים דתיים. עניינו העיקרי היה להזכיר כי על פי ירמיה בית המקדש הראשון חרב עקב אי שמירת השבת, וללמד כי סבלנו כעם כל כולו נובע מחטא המרגלים ומנהי העם בהיותם במדבר. אין אני בא ללמד כנגד ערך האמת של דברים אלה והרי מי ידע דרכי השם. אני רק יכול לומר לדתיים שביניכם שאין דבר שמרחיק לב אדם יותר מאשר הטפת מוסר, ואין דבר שמרחיק בינת אדם משפה שאינה שפתו. אם דברי ח"ן אלו, שישמרו ליודעי ח"ן ולשיעורי הנסתר. כאשר אדם עומד מול קהל שאינו דתי בלבד, שיואיל נא לדבר בשפתו. כפי שנכתב במשלי "חנוך לנער על פי דרכו".
לסיכום, ברצוני להודות למארגני הערב על כך שבדרכם שלהם, ממשיכים הם לעבוד עבור קירוב הלבבות, ועבור חיים טובים וראויים יותר לכולנו.