להכיר את סבל האחר לא הופך אותנו לפחות ציוניים

פרשת עקב מביאה בגוף ראשון יחיד את המשך דבריו של משה לעם ישראל לפני מותו. בפנינו פרשה נוספת בסדרת פרשות המזהירה את העם מפני עבודת אלוהים אחרים, וקוראת לו להיות נאמן לברית שבין ישראל לאלוהיו. שוב תזכורת לניסים שעשה ה' עבורנו במצרים ובמדבר סיני, שוב תזכורת לכל החטאים שחטאו בני ישראל בדרך (מרד קורח, חטא העגל). שוב הברכות שה' ירעיף עלינו במידה ונדבוק בו ושוב האסונות הממתינים לנו במידה ולא. שוב נזיפה ושוב התראה ושוב הפחדה. אני קוראת את הפרשה ומבינה מאיפה המנהיגים שלנו לאורך הדורות קיבלו את יכולת ההפחדה שלהם. אי אפשר שלא להתעייף מן המעגליות האינסופית שבתנ"ך: חטא, הפחדה, עונש, חרטה, תשובה, חטא, הפחדה, עונש, חרטה, תשובה, וחוזר חלילה. קצת מזכיר את המעגל האינסופי שנקלענו אליו בימינו: טילים, מערכה צבאית, שיחות מדיניות, טילים, מערכה צבאית, שיחות מדיניות וכך הלאה. רק השאלה שנותרה היא מהו החטא? מהו העונש? מי מפחד ומי מפחיד?

שר החוץ, שר ההסברה ונציגינו באו"ם דאז, משה רבנו, שוב ושוב פונה לה' להגן עלינו, להתפלל עלינו, להציל אותנו מחרון אפו של ה' שכעס ומאס בהתנהגותינו במזרח התיכון. "ו?א?ת?נ?פ??ל ל?פ?נ?י י?הו?ה, א?ת א?ר?ב??ע?ים ה?י?ו?ם ו?א?ת-א?ר?ב??ע?ים ה?ל??י?ל?ה--א?ש??ר ה?ת?נ?פ??ל?ת??י: כ??י-א?מ?ר י?הו?ה, ל?ה?ש??מ?יד א?ת?כ?ם. ו?א?ת?פ??ל??ל א?ל-י?הו?ה, ו?א?מ?ר, א?ד?נ?י י?הו?ה א?ל-ת??ש??ח?ת ע?מ??ך? ו?נ?ח?ל?ת?ך?, א?ש??ר פ??ד?ית? ב??ג?ד?ל?ך?--א?ש??ר-הו?צ?את? מ?מ??צ?ר?י?ם, ב??י?ד ח?ז?ק?ה. ז?כ?ר, ל?ע?ב?ד?יך?--ל?א?ב?ר?ה?ם ל?י?צ?ח?ק, ו?ל?י?ע?ק?ב: א?ל-ת??פ?ן, א?ל-ק?ש??י ה?ע?ם ה?ז??ה, ו?א?ל-ר?ש??עו?, ו?א?ל-ח?ט??אתו?.... ו?י?ד?ע?ת??, כ??י ל?א ב?צ?ד?ק?ת?ך? י?הו?ה א?ל?ה?יך? נ?ת?ן ל?ך? א?ת-ה?א?ר?ץ ה?ט?ו?ב?ה ה?ז??את--ל?ר?ש??ת??ה?: כ??י ע?ם-ק?ש??ה-ע?ר?ף, א?ת??ה."

כבר אז היינו עם קשה עורף, ראש בקיר, חוזרים על אותם טעויות. כבר אז חטפנו גם מהדרום, גם מהצפון וגם מלמעלה (והיום גם מלמטה, קרי מנהרות). וכבר אז שלחנו את מנהיגינו למסע הסברה בלתי אפשרי להגן על שמינו הטוב. חשוב שנודה על האמת ונכיר בעובדה שאנחנו רואים את העולם דרך הפריזמה שלנו, שהיא בהגדרתה חד צדדית ולעיתים מעוותת. אנחנו רואים 3,356 רקטות שנורו על ישראל, העולם רואה 485 אלף עזתיים שהפכו לפליטים. אנחנו רואים 64 חללים, העולם רואה 1,768 הרוגים ברצועה. אנחנו רואים את הצדק שלנו, העולם רואה צדק ואי-צדק בשני הצדדים. הראייה את הצד השני והכרה בסבלו לא הופך אותנו לפחות ציוניים, פחות צודקים או פחות מוכנים להגן על המדינה. היא רק הופכת אותנו ליותר אנושיים, יותר ערכיים ובכך יותר נאמנים לדרכו של אלוהים.

בסך-הכל בני ישראל של המקרא שאפו להגשים את אותם החלומות שאנחנו שואפים אליהם כיום - אריכות ימים ושפע, או בלשון הפרשה "ו?ל?מ?ע?ן ת??א?ר?יכו? י?מ?ים ע?ל-ה?א?ד?מ?ה, א?ש??ר נ?ש??ב??ע י?הו?ה ל?א?ב?ת?יכ?ם ל?ת?ת ל?ה?ם ו?ל?ז?ר?ע?ם--א?ר?ץ ז?ב?ת ח?ל?ב, ו?ד?ב?ש?". די דומה לשאיפות שלנו בימינו, וסביר להניח גם לשאיפותיהם של עמים אחרים באזורינו ובכלל.

ארבעים הוא מספר טיפולוגי בתרבות היהודית. במקרא תמיד משהו קורה אחרי המספר ארבעים. המבול פסק לאחר ארבעים יום וארבעים לילה. משה יורד מהר סיני אחרי ארבעים יום וארבעים לילה. הנדודים במדבר הגיעו לקצם לאחר ארבעים שנה. בשבת פרשת עקב ימולאו ארבעים יום וארבעים לילה מאז תחילת צוק איתן. לא הגיע הזמן "ותשקוט הארץ ארבעים שנה"?. גם ארבעים יום יהיה נחמד.

ארגון בינה עוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי