כולנו מכירים את שבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל, ולעיתים אנו שואלים את עצמנו האם לא היינו מעדיפים להכניס גידולים אחרים לרשימה: למשל תפוחים ופירות הדר, בננות וירקות עלים למיניהם הידועים ביתרונותיהם התזונתיים. השוק מוצף כיום במבחר עצום של פירות וירקות, אך אנו ממשיכים להתרפק על שבעת המינים שלנו, שמשקפים את איכותה המבורכת של ארצנו, כדברי הפרשה: "כ??י ה' א?ל?ה?יך? מ?ב?יא?ך? א?ל א?ר?ץ טו?ב?ה... א?ר?ץ ח?ט??ה ו?ש??ע?ר?ה ו?ג?פ?ן ו?ת?א?נ?ה ו?ר?מ?ו?ן א?ר?ץ ז?ית ש??מ?ן ו?ד?ב?ש?" (דברים ח, ז-ח).
ברצוני להציע בזה פרשנות (שטרם איתרתי את מקורה הראשון), לפיה לא מדובר בסתם רשימה של גידולי קרקע טובים, אלא יש קשר אינהרנטי מהותי בין טיבם ואופיים של עם ישראל בארצו ובין הפירות הללו. לפי פרשנות זו שבעת המינים ממחישים את העובדה ש-ה' הביא אותנו לארץ שדורשת עמל, לחץ והרבה סבלנות, על מנת להתקיים בה. יש בעולם מגוון גדול של פירות וירקות שאפשר לקטוף ולאכול בקלות, ואולם ארצנו השתבחה דווקא בגידולים המחייבים מאמץ אנושי מיוחד. להלן נמחיש זאת:
חיטה ושעורה: נאכלים על-ידי כך שהופכים אותם לקמח ואופים אותו, ועל התהליך הארוך הזה כבר נאמר בתחילת ספר בראשית: "בזיעת אפך תאכל לחם". על האדם להתייגע ב-11 מלאכות שונות, עד שהוא מוציא לחם מן הארץ: חורש, זורע, קוצר, זורה, דש, מעמר, בורר, מרקד, טוחן, לש ולבסוף אופה.
גפן: עיקר ערכם של הגפנים ביין היוצא מהם, במיוחד לפני המצאת הקולה והספרייט ויתר המשקאות הקלים. היין יוצא מהענבים רק בעבודה של לחץ, סחיטה ודריכה בגת.
תאנה: רוב התאנים נאכלות אחרי תהליך של ייבוש, וייבוש זה דורש עבודה רבה והתאזרות בהרבה סבלנות.
רימון: פרי זה מתאפיין בקליפה קשה וגסה במיוחד, ויש צורך בעמל רב כדי לפצוע את קליפתו ולהוציא את גרגיריו מתוכו.
זית שמן: מעלתם העיקרית של הזיתים בשמן היוצא מהם, וייצור שמן הזית מחייב אף הוא תהליך של כתישה בבית הבד בלחץ מתמשך, כבישה, ויותר מקורטוב של סבלנות.
דבש: הוא הדבש היוצא מן התמרים, ואף הוא דורש עמל רב והפעלת לחץ.
כסגולת הפירות כן סגולת העם היושב בארץ. הוא נדרש ללחץ, לעמל ולסבלנות רבה, כדי להפיק מעצמו את תכונותיו הפנימיות החיוביות. תופעה זו באה לידי ביטוי בולט בנוגע לקשר של עם ישראל לארצו. כך לימד רשב"י: "שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על - ידי יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא" (ברכות ה, א). לפיכך אסור להתייאש כשרואים שקיומנו בארץ כרוך בייסורים ובקשיים מתמשכים. עמים רבים יושבים בארצם בשלווה ובטבעיות. הם לא נדרשו לייבש ביצות, לבצע עליה בלתי לגאלית, להתעמת עם ערעור על זכויותיהם בארצם ולהילחם באויבים אחת לכמה שנים. עמים אחרים אינם נדרשים להתמודד עם ארגוני טרור עקשניים ועם דעת קהל בין-לאומית עוינת, הפגנות, חרמות וועדות חקירה. אולם ארץ שבעת המינים נקנית כמותם בלחצים ובייסורים זה טבעה של הארץ.
כיצד ניתן להתמודד עם הייסורים הממושכים הללו? ברוח הפרשה נראה לי שהדרך היא להטמיע את התובנה שכל הקשיים והמשברים הם בגדר ניסיונות, ש-ה' מנסה אותנו. כך אומר משה בפרשתנו: "ו?ז?כ?ר?ת?? א?ת כ??ל ה?ד??ר?ך? א?ש??ר ה?ל?יכ?ך? ה' א?ל?ה?יך? ז?ה א?ר?ב??ע?ים ש??נ?ה ב??מ??ד?ב??ר ל?מ?ע?ן ע?נ??ת?ך? ל?נ?ס??ת?ך? ל?ד?ע?ת א?ת א?ש??ר ב??ל?ב?ב?ך? ה?ת?ש??מ?ר מ?צ?ו?ת?יו א?ם ל?א" (ח,ב).
כמו בתקופת המדבר גם בארץ ישראל, הקשיים והייסורים שהם מנת חלקנו הם בגדר ניסיון. אם נתייחס אל קשיי החיים כאל תקלה לא צפויה, ונראה את העימות המתמשך ביננו ובין ארגוני הטרור ומדינות ערב כתאונה היסטורית, נתלונן תמיד על מר גורלנו. אולם אם נראה במצב הלא-נורמלי שלנו ביטוי לתופעה היסטורית ייחודית, וסיפמטום לזיקת עם ישראל לאלוהיו, נהיה מסוגלים להתמודד עם המצבים המעיקים ועם השאלות הקשות מתוך יציבות נפשית וחוסן רוחני.
כשהקשיים מתגברים מתגלים בעם ישראל תעצומות נפש וכוחות גדולים. לעובדה זו היינו עדים גם בתקופה האחרונה, והיא מחדדת רובד נוסף בסימבוליקה של שבעת המינים: יש פירות שכאשר סוחטים אותם נהיים קווטש, ויש גפן, זית ותמר שכאשר סוחטים אותם הם מוציאים מעצמם יין, שמן ודבש. יש זרעים שכאשר טוחנים אותם הם מתפרקים לרסיסים, ויש חיטה ושעורה שהופכים לקמח לאפיה תופחת, יש פירות שכאשר פוצעים אותם הם נשברים ומרקיבים, ויש רימון שכאשר הוא נפצע הוא נפתח ונותן את גרגריו, יש פירות שכאשר מייבשים אותם הם אינם ראויים עוד למאכל ויש תאנה שמשתמרת ומשתבחת.
פירות שבעת המינים, בניגוד לרוב הגידולים האחרים, מוציאים מעצמם את המיטב בעיתות לחץ. גם עם ישראל מוציא מעצמו את מיטב היכולות ואת מירב המתיקות בימי הלחץ והייסורים. אם נוסיף לאלה גם את מנת הסבלנות הנדרשת ועוד כמה תיקונים קלים, נגיע לבסוף לברכת פרשתנו: "ברוך תהיה מכל העמים" (ז,יד).