"תלמידי ישיבות ההסדר עוברים שטיפת מח"

מתוך "דברים: במה ליהדות, חילוניות ומה שביניהן"

לדף הפייסבוק של דברים

"בימים אלו מבליחים בעמודי החדשות ובדפי הפייסבוק של פוליטיקאים מהימין אייטמים המציינים תשע שנים להתנתקות מגוש קטיף, והם מלווים בסופרלטיבים של "חורבן", "גירוש", "עקירה" ומה לא. באותו קיץ 2005 ששיסע את ישראל הייתי תלמיד שעור ד' בישיבת ההסדר בפתח תקווה בראשות הרבנים יובל שרלו ודוד סתיו.

הימים היו לא קלים עבור בני התורה. השילוש הקדוש שעל ברכיו התחנכו ומתחנכים בני הציונות הדתית, של "עם ישראל-ארץ ישראל-תורת ישראל" נקלע למשבר של ממש. הים געש, הגלים סערו והאניה חישבה להישבר. קיתונות של דיו ואותיות נשפכו על ההתנתקות על רקע תורת הרב קוק והבטחת ה'היו לא תהיה' של הרב אליהו שריסקה את לב מאמיניו ועל השבר בציונות הדתית – אך לא בזה עסקינן.

כשלמדתי בישיבת פתח תקווה, נקודת המוצא של המערכת על רבניה ותלמידיה היתה ש'ההתנתקות היא השטן בהתגלמותו ויש להיאבק ולפעול נגדה בכל הכלים החוקיים העומדים לרשותנו'. אני זוכר את עצמי יוצא מדי ערב לבתי תושבי שכונת כפר גנים הבורגנית יחד עם חברותא, עובר מדלת לדלת ומנסה לשכנע את הציבור מדוע ההתנתקות פסולה ומדוע יש "לגייס את דעת הקהל נגד המהלך הנוראי הזה".

היו אלה ימים נאיביים, תמימים ופשוטים, ולצד המאבק צברנו לא מעט חוויות. קפה עם דודות וסבתות על ספות עור אדומות שרובצות בין המשפטיים, שיחות עם ערסים פתח-תקוואים חמודים ופטריוטים – ואפילו גבר עטוף בשמיכה שפתח לנו את הדלת ואמר לנו בפשטות: 'חברים, אתם מפריעים לנו באמצע סקס' וטרק לנו את הדלת בפרצוף.

לאורך כל התקופה, וגם במעבר בין סלוני הבתים ובנסיעות להפגנות, אני זוכר היטב שלא הצלחתי להבין מדוע יציאה מעזה היא דבר רע. מדוע ישוב בן שלושים משפחות בלב שטח פלסטיני נחשב להתנחלות "עם עתיד" וכעניין שיש להיאבק עליו. מדוע יש להישאר כעצם בגרונם של הפלסטינים, ובעיקר לסכן חיי אדם באופן קבוע עבור שמונת אלפים נפשות המוקפים בשני מיליון פלסטינים.

אני זוכר שחקרתי את הנושא, ושוחחתי רבות עם חבריי. מעבר לבורות הפוליטית, מי שחשב מעט אחרת והשמיע דעה שלא מגנה את ההתנתקות הפך מיד למוקצה מחמת מיאוס. בד בבד הפך מעמדו החברתי בישיבה למפוקפק. למעט שניים-שלושה בחורים אמיצים, הרוב המוחלט של תלמידי הישיבה שמע את תורת רבותיו והתנגד נמרצות למהלך היציאה מעזה.

אני זוכר את עצמי יוצא להליכות והרהורי ערב של בן ישיבה מבולבל בשכונת הישיבה, ומנסה לשכנע את עצמי מדוע ההתנתקות פסולה – והכל על מנת שלא להיות הכבשה השחורה של העדר ולא לאבד את מעמדי כחלק מהקולקטיב הישיבתי. ניסיתי להשקיט ולקנח את המצפון ופעפוע המחשבה האינדיבידואלית וכל זאת כחלק מהמאבק המחשבתי הפנימי במשנתה הפוליטית של הישיבה ברבניה.

מאז עברו מספר שנים, השלמתי תואר ראשון וגם תואר שני באוניברסיטה העברית, וצברתי שנים רבות של ניסיון ואקטואליה בתחומי התקשורת והפוליטיקה. הכרתי את העולם החילוני ממנו הישיבה התנזרה (שלא לומר התנערה). בד בבד, עם השנים, ילדים נולדו, חברים נהרגו בצבא, אנשים חלו ונפטרו, ובתווך הפנמתי ללא ספק שקדושת החיים עדיפה על פני קדושת הארץ.

רק בדיעבד קיבלתי את האמת המרה שתלמידי ישיבות ההסדר עוברים – איך לנסח זאת בעדינות – שטיפת מח של ממש. מדובר במוסדות המאפשרים אמנם קו מחשבתי ליבראלי כביכול, אבל בפועל תוחמים אותו בגבולות מאוד ברורים של שיח מחשבתי. גם בני עקיבא, תנועת נוער שבה הייתי חבר במשך שנים, נצלה את תום הנעורים שלנו וחדוות החצ'קונים לטובת הפגנות והתגייסות כמעט מוחלטת למטרות פוליטיות, והכל מבלי לאפשר חופש מחשבתי אמיתי ופיתוח שיח והקשבה כראוי לחברה מתוקנת.

רק כשבגרתי ולאחר כעשור על כביש החיים האמיתיים בחברה הכללית-הציבורית ולא המגזרית, הצלחתי לגבש תפיסת עולם שחפה מהתייעצויות עם רבנים בנושאים אינטימיים ופוליטיים. כיום אני בז לרבנים ולמוסדות ההופכים עצמם לשופר של המפלגות ומנצלים את כוחם ומעמדם כדי לקדם אג'נדות בשם התורה כביכול. הפתרונות של הציונות הדתית לנכס לעצמה את הימין, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מדמויות תורניות כבדות משקל כמו הרב עובדיה יוסף המעניקות גיבוי לשמאל – מחליאים אותי.

למזלי באופן פרסונאלי ישיבת ההסדר לא הותירה בי צלקות. תמיד ידעתי להשאיר מקום לאינדיבידואל שבי, לקרוא עיתונים בפנימיית הישיבה כדי לצרוך אקטואליה בניגוד להוראת הרבנים, לא לשמור נגיעה – ובכלל – להשאיר את הראש מעל המים יחד עם קורטוב של הומור ולקיחת הדברים בפרופורציות. לצערי רוב תלמידי ישיבות ההסדר מיישרים קו אישי מחשבתי לפי תפיסות רבניהם ומוחקים את האינדבידואל שבהם, ועל כך אני מצר.

ויפה אבחן ישעיהו ליבוביץ ז"ל ש"כל תלמיד חכם שאין בו דעת – נבלה טובה המנו", כלומר תלמיד חכם, בן ישיבה שאין לו דיעה משל עצמו – תורתו סרוחה ובהמה שאין בה דעת עדיפה ממנו. אני תפילה שרבני הימין יפסיקו לנצל את תום הנעורים של שומעי לקחם, ובמקום ליצוק לליבותיהם את השקפת עולמם - יאפשרו להם לחשוב לבד ולא יסרסו את נשמתם והלך מחשבתם".

הכותב הינו עיתונאי

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו

המאמרים המתפרסמים במדור אג'נדה משקפים את עמדת הכותבים בלבד