"האם אני מתגעגע לכך שיריביי הפוליטיים היו חכמים ממני? כנראה שלא. די נוח לי במצב הנוכחי", צוחק ח"כ לשעבר פרופסור אריה אלדד לשאלה האם חסרה לו כיום דמות כמו ישעיהו ליבוביץ'. אף על פי כן, נראה כי לא מעט אחרים חשים בחסרונו של אחד האישים החשובים והשנויים במחלוקת שקמו בישראל. סרטי דוקו, ערוץ יו-טיוב פופולארי, הוצאה מחודשת של ספרים ואפילו דמות בארץ נהדרת 20 שנה אחרי מותו, ליבוביץ' זוכה לרנסנס.
באירוניה אופיינית, ולאחר שנים של דיונים ומאבקים, נקרא בשבוע שעבר רחוב על שמו בכניסה לקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים. בימים בהם ?עם ישראל? מתאחד, מחבק, שולח, מתייצב ומתפלל, הנצחתו של זה שהיה לאחד המבקרים החריפים של כל סממן להאדרת העם והמדינה, עוברת בשקט יחסי ומעוררת תמיהה. ייתכן כי תהליך השכחה כבר החל, ייתכן גם כי הנצחתו במגדל שן ובמנותק מירושלים של מטה (באופן המתריס כמעט לנגישותו בחייו), תרמו לצליחת הסערה הפוטנציאלית. ואולי פשוט האריות ומשסיהם עסוקים כעת בחתונות.
יהודונאצים נגד שיח מוגבל
חלק ניכר מנוכחותו של ליבוביץ' בשיח הישראלי נעוץ לא רק בתוכן דבריו הנראה לא פעם כנבואי אלא גם ברטוריקה ובשפה, שסגנונם היה בוטה במיוחד. אמירתו המפורסמת כי "ישנם יהודונאצים", השוואת מסתערבים לאנשי חמאס והענקת השם "דיסכותל" לשאריות אבני הורדוס בירושלים, הפכו להיות חלק בלתי נפרד ממורשתו.
"ליבוביץ השתמש בשפת ביבים", אומר אלדד, שאביו ישראל אלדד היה מתעמת קבוע של ליבוביץ'. "הוא עשה זאת באופן מודע. המלים היו כלי הביטוי המדויק ביותר שלו, ולכן צריך לדון אותו ביתר חומרה. אינני יודע כמה אנשים בציבור הישראלי קראו את כתבי ליבוביץ', אך אני יודע שבוודאי פי 10 או פי 100 שמעו את הביטוי יהודונאצים. הפרובוקציה הייתה הדרך לפרוץ את המעגל האקדמי המצומצם ולתת ביטוי להשקפתו שהחיילים הישראלים פועלים כמו נאצים. הוא לא הצליח לשכנע, אבל הוא הצליח לפרוץ את המעגל".
"פרובוקציה היא יצירת סקנדל באופן מודע", אומר ד"ר זוהר קמפף מהמחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית, "וזאת בשונה מסקנדל כשלעצמו, בו מניח הדובר כי דבריו אינם ייצרו את התהודה שבדיעבד נוצרת. חשיבותה של הפרובוקציה היא ביכולת להציף את הנורמות ולהעלות אותן לדיון, ובכך להרחיב את גבולות השיח. זהו רגע חשוב ונדיר בחיי החברה, שבו היא יכולה לדון בערכים שהופכים אותה לקהילה.
"יחד עם זאת", ממשיך קמפף, "קורה שפרובוקציה דווקא מגבילה את גבולות השיח הציבורי. היא מייצרת אטימות כלפי מגוון של דעות המקושרות לאותה אמירה פרובוקטיבית, אשר קודם לכן לא היו נופלות במבחן הלגיטימיות".
"יש יהודונאצים"
אחת המלחמות המשמעתיות והיצריות שליוו את המבצע האחרון בעזה הייתה על גבולות השיח. ניסיון לגדר גבולות ?לגיטימיים?, אל מול התרסה מודעת במטרה למתוח ולאתגר אותם.
"אטימות האנשים היא חסינה וכמעט שאינה ניתנת לפריצה", אומר גדעון לוי, שהצליח להכעיס כמה מהם בשל מאמרו ב"הארץ" במהלך המבצע. "אומרים לי שאם אהיה יותר מתון אגיע ליותר קהלים. אני לא מתכוון להתפשר כדי להגיע ליותר קהלים. הכותרת 'הרעים לטיס' היא אמירה מתגרה באופן מודע, המתכתבת עם אמירה מתגרה לא פחות שהיא 'הטובים לטיס'. אני רוצה בכך להשמיע קול שהוא מושתק. העובדה שהמאמר יצר כאלה הדי מגננה וזעם מעידה על כך שגם לטאבו הזה כבר יש מפקפקים".
"כאשר אנו זקוקים לחוק, זה סימן לכך שהנורמה נשחקת", אומר קמפף. "דוגמא טובה היא החוק להגבלת השימוש במילה 'נאצי', המעיד בעיקר על כך שכבר אין מדובר בטאבו בחלקים נרחבים של הציבוריות הישראלית. זה תהליך שקורה בחברה הישראלית במהלך 20 השנים האחרונות. הפוליטיקלי-קורקט כיווץ את חופש הדעה ולכן אנחנו רגישים יותר לאמירות שבעבר היינו יכולים אולי לקבל". אלדד מסכים עם החלק הראשון של הקביעה ומייצר איזו אחדות אינסטנט מפתיעה: "ישנו שימוש מהיר מדי בניסיון לעשות שימוש בהיבטים לגאליים, כדוגמת הסטה, על מנת לסתום פיות. אני מעדיף, לצורך העניין, לשמוע את חנין זועבי. לא הייתי מנסה למנוע ממנה להתבטא ("אבל אל תטעה", חשוב לו להגיד, "אם הייתי יושב בוועדת האתיקה היא הייתה מורחקת מיידית לשישה חודשים").
אז אמר השטן
אז אם חיפשתם בגוגל את צמד המלים "גדעון לוי" במהלך מבצע צוק איתן, הצטרפתם למאות אלפים שהציבו אותו כאחד מיעדי החיפוש הנחשקים בישראל. אך ספק אם לוי היה מקבל את אותה התהודה (והמאבטח הצמוד) לולא זכתה כותרת המאמר לקופירייטינג של יד נעלמה. "עשו לכותרת שלי מניפולציה והפכו אותה ל'רוצחים לטיס', מה שכמובן לא אמרתי ולא התכוונתי", אומר לוי. "אני חושב שהפרזות מזיקות לעניינינו. המצב מספיק גרוע גם מבלי להפריז. הרי קל להתגונן נגד כותרת כמו הרוצחים לטיס, כפי שקל להתגונן כנגד יהודונאצים. אם לצורך העניין אומרים על חיילי צה"ל שהם נאצים, וקל כמובן להוכיח שהם אינם כאלה, זה מקעקע את הדיון".
"לדעתי גם ליבוביץ' ידע שהוא מגזים באמירה יהודונאצים", אומר משה הלברטל, פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית שחלק עמו זמן לא מבוטל. "אך צריך להבין את המניע ממנו הוא פעל. מאבקו העקרוני היה באלילות. העבודה הזרה בפירושה המודרני על פי ליבוביץ', היא הפיכה של ערכים אנושיים לערכים עליונים. הסכנה העיקרית שהוא יוצא כנגדה טמונה בערכים של עם ומדינה". בקונטקסט הזה, יש לראות לפי הלברטל גם את השימוש של ליבוביץ' בשפה. "שבירת הצללים היא פעולה מול ערכים, כלומר היא מילולית. זו הסיבה לכך שממטיר ליבוביץ' את זעמו כנגד כל מה שהוא רואה כסממן של עבודת אלילים: כפיפותה של הדת למדינה, הכיבוש של 67 שהאדיר את תחושת הלאומיות, וגוש אמונים שרתמו את הדת לצרכים הלאומיים. ניתן לומר שחלק מאמירותיו היו פרובוקציה לשם שמיים".
במשנתו הדתית, המוסרית והמדינית הדגיש ליבוביץ' את ההבחנה הנדרשת בין תוכן ובין מסגרת. ניתן לתהות האם אותה הבחנה התקיימה אצלו גם בשימוש בשפה. "אני עומד מאחורי מה שאני כותב, התוכן והמסגרת זהים ולכן זו אינה פרובוקציה", אומר לוי. "מליבוביץ' זוכרים את היהודונאצים. אני לא בטוח שזה נכון לו. אני זוכר לו את 'מדינת שב"כ' הרבה יותר. זה יותר נכון ופחות פרובוקטיבי".
ליבוביץ' על מגמת הלאומיות היהודית
"אני אדם שבכוונה ובזדון מחלל את הדברים המקודשים לבני אדם אחרים", אמר ליבוביץ', כאילו רצה לענות ללוי. ייתכן כי באין דמות ציבורית הנוקטת בשפתו של ליבוביץ', ישנו ניסיון בצד השני של המתרס לייצר אחת שכזו.
בסרט "ליבוביץ' במעלות" מ-1980, ישראל אלדד כמעט ומאבד את זה כאשר מתייחס לשפה של ליבוביץ' כלפי ארץ ישראל. "למה אתה מנבל את פיך בביטויים כאלה לגבי עיר שהייתה בתודעת היהודים כעיר? (מתייחס לאמירתו של ליבוביץ' כי אין לו עניין שביריחו יתנוסס דגל מעל קבר רחב הזונה. י.ל). יש דברים שאומרים רק בד' אמות. אתה מרעיל היום את הנוער, מכניס להם שנאה..." ביודעין או שלא ביודעין, מבקש אלדד, כמעט מתחנן, שליבוביץ' יפריד את דעותיו מאמירותיו. "כאשר אבא שלי אומר לליבוביץ' 'אתה מרעיל את הנוער' הוא מתכוון כמובן לסוקרטס, שמלמד את בני אתונה את אומנות הפקפוק", מסביר אלדד. "אני לא יודע אם אבא שלי חשב על זה, אבל למעשה ליבוביץ' הוא השטן בשירו של אלתרמן הוא זורע ספק בצדקת הדרך".
ספק גם אם ישנו כיום מי שיצליח לעמוד בסטנדרט הדימוי המחמיא של אלתרמן.