שלוש דאגות על המצב: פרשת השבוע

בפרשתנו מופיעה המצוות להשמיד כל עיר נדחת, עיר שאנשיה עובדים עבודה זרה. אולם ההלכה קובעת שאין עושין עיר הנידחת באזורי ספר כדי שאויבים לא ינצלו זאת, ויחריבו את ארץ ישראל. ידעה הלכה שיש לדאוג באופן מיוחד לקיומן ולשימורן של ערי הספר בעמידה מול אויבים. לעיקרון זה יש משמעות הלכתית נוספת והיא החובה להגן על יישובי הספר מפני כל גורם עוין, אף אם אין בכוונתו להרוג אלא רק להפיק רווחים כלכליים. השולחן ערוך פוסק בהלכות שבת שאם נכרים באים בשבת ודורשים מיהודים כסף, אסור להיאבק בהם תוך חילול שבת, אולם אם מדובר בעיר הסמוכה לספר, "אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת". הרמ"א מוסיף על כך בהגהתו: "ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבא" (שו"ע, שכט, ו).

חיזוק יישובי הספר בדרום חיוני ביותר עבור מדינת ישראל. חיזוק זה מחייב לא הגנת ברזל, אלא גם הקצאת משאבים לחיזוק כלכלי, ומתן מענה למכלול בעיות שקיימות בעת לחימה כמו גם בעת שלום. ראינו לאחרונה התגייסות מבורכת של החברה האזרחית בישראל לטובת תושבי הדרום באמצעות אירוח תושבים שהתפנו, מסעות קניות בנגב המערבי ועוד. אולם לא די בכך. רשויות המדינה אמורות לעשות הרבה יותר, ולא לסמוך על יזמות של אזרחים טובים.

בעת מלחמה עולה בישראל תמיד החשש מפגיעה ברגישות המוסרית שלנו. פרשת עיר הנידחת יכולה ללמד אותנו כי מדובר בחשש מוצדק בהחלט. התורה קובעת דין קשה ביותר לעיר הנידחת ותובעת לבצע הרס והריגה טוטאליים: "ה?כ??ה ת?כ??ה א?ת י?ש??ב?י ה?ע?יר ה?ה?וא ל?פ?י ח?ר?ב ה?ח?ר?ם א?ת?ה? ו?א?ת כ??ל א?ש??ר ב??ה? ו?א?ת ב??ה?מ?ת??ה? ל?פ?י ח?ר?ב" (דברים יג, טז). בהמשך מופיעה ההבטחה: "ונתן לך רחמים וריחמך והירבך". בעל 'אור החיים' והנצי"ב הסבירו שבמילים אלה התכוונה התורה לומר שאין לחשוש שמעשי ההרג יהפכו אותנו לאכזריים, שכן מי שמתאכזר לשם שמים, והורג על-פי דין התורה, הקב"ה יתן לו את מידת הרחמים, ורגישותו המוסרית תישמר.

יש רבנים המצטטים פרשנות זו כתעודת ביטוח הניתנת ללוחמים ולשולחיהם שהם יכולים לפגוע כמעט בלי הבחנה, ו-ה' כבר ידאג שלא תיפול שערה ארצה מחוסנם המוסרי. אולם דומני שבהבטחה זו התורה מלמדת אותנו שאכן יש מקום לדאוג להשלכות המוסריות של הריגה אינטנסיבית. יש צורך לוודא היטב שפוגעים רק במטרות ראויות שהכרחי לפגוע בהם, וגם אז יש צורך בהבטחה אלוהית מיוחדת כדי שהרגישות המוסרית לא תתערער.

הציווי שבפרשה: "לא תתגודדו", מתכוון במשמעותו הפשוטה לאסור עלינו לחבול בגופנו תוך כדי אבל על מת. אולם חז"ל דרשו שציווי זה בא גם לדרוש מאתנו להימנע מפלגנות. חכמים דרשו: "לא תיעשו אגודות אגודות אלא היו כולכם אגודה אחת" (יבמות יג, ב). האם התורה באה במצווה זו למנוע את ריבוי הדעות או את חופש הביטוי? כמובן שלא. עובדה היא שמקורותנו מלאים מחלוקות, וכמעט שאין דף בגמרא בלא מחלוקת. ההגדרה של איסור ההתגודדות נדונה רבות במרוצת הדורות, ובמשפט אחד ניתן לסכם שהתורה באה למנוע מחלוקות שיוצרות פירוד בקהילה או בעם. אחרי תקופה יפה של אחדות וסולידריות בארצנו, דומה שהפלגנות עושה קאמבק בגדול. מצוות "לא תתגודדו" באה כתזכורת בעיתה. חבל שאי-אפשר לסמן אותה בכל החומשים בצבע זוהר.

אין זה מקרה שמצוות "לא תתגודדו" באה בתוך המצוות שנאמרו לעם ישראל לפני כניסתו לארץ. בארץ יש צורך מיוחד לשמור על אחדות האומה. בפזורה היהודית כל קהילה חיה את חייה בפני עצמה, ומעצבת את מנהגיה באופן אוטונומי, מבלי שהדבר ישפיע כהוא זה על אחדות האומה, על יציבות הקיום או על השלום בקרב העם. לא כך הדבר בארץ ישראל. משום כך כבר בראשית הפרשה נאמר: "ל?א ת?ע?ש?ו?ן כ??כ?ל א?ש??ר א?נ?ח?נו? ע?ש??ים פ??ה ה?י?ו?ם א?יש? כ??ל ה?י??ש??ר ב??ע?ינ?יו. כ??י ל?א ב?את?ם ע?ד ע?ת??ה א?ל ה?מ??נו?ח?ה ו?א?ל ה?נ??ח?ל?ה". בארץ ישראל, הפלורליזם המבורך וחופש הביטוי המשובח צריכים לפעמים לסגת ולפנות מקום להכרעה הרוב הדמוקרטי המבססת את האחדות. בארץ ישראל לא ייתכן שכל אחד יעשה במה לעצמו וצבא לעצמו.

"ב??נ?ים א?ת??ם ל-ה' א?ל?ה?יכ?ם ל?א ת?ת?ג??ד?דו?" - כיוון שכולנו בנים ל-ה', עלינו לראות את עצמנו כמו משפחה אחת, וכמו במשפחה, מותר לכל אחד להביע דעה, וצריכים לדעת לכבד זה את דעתו של זה, אבל אחרי הכל צריך לדעת כיצד לחיות ביחד, עם השונות והמחלוקות.