פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      צה"ל דתי יותר – צה"ל מוסרי יותר

      פעם שרו "נאצר מחכה לרבין" והיום את "מי שמאמין לא מפחד". במקום לשיר על איך נקרע את הצורה לאויב, החיילים שרים את תפילת הדרך. עינת ברזילי חושבת שה"הדתה" הפכה את צה"ל למעודן יותר, למוסרי יותר

      חייל מתפלל בשטח לקראת מבצע קרקעי ברצועת עזה, יולי 2014 (רויטרס)
      (צילום: רויטרס)

      ועכשיו כשאחרוני החיילים שבו הביתה, אולם הדי הפצמ"רים לא שככו, בואו ניתן את הדעת על אחד הויכוחים המרים שעלו בימי הלוחמה: האם צה"ל הוא צבא מוסרי, כן או לא.

      הדיון הזה מתנהל לפעמים כאילו מדובר בצבא זר של שכירי חרב, שאמונים על הרג משחר היוולדם, ולא כאילו מדובר בילדים, באבות, בבעלים ובאחים של כל מי ששואל את השאלה הזו ודן בה.

      אנשי הצבא וקודקודיו, עונים לשאלה הזו בפירסום נהלים צבאיים המורים לטייסים לברר האם יש אזרחים בבית המיועד לפיצוץ, במבצעי הקש בגג, בסיכולים ממוקדים ובהימנעות מירי לעבר יעדים אזרחיים.

      אולם מי שקרא כתבות עם חיילים ששבו מהחזית, עם חבריהם, מי שצפה בסרטונים של הנופלים מימי הנעורים בתיכון ובתנועת הנוער, ושמע את הספדי בנות הזוג, יכול לשאול את עצמו בכנות: האם מאלה צומחים רוצחים? האם נפתלי פרנקל, הבן של רחלי, כפי שלמדנו להכיר, המשחק פינג- פונג בחצר ביתו היה צומח להיות רוצח בדם קר? האם בניה שראל, הארוס של גלי, יצא לקרב עם סכין בין השיניים? כנראה שלא. אין שום דבר ברקע של הנערים הישראלים שמכין אותם להיות מרוצצי קרקפות או אפילו סתם "רוצחים לטייס". נכון, יש חינוך לאהבת הארץ, חיזוק הזהות הלאומית, אבל לא תאוות דם והרג.

      בניה שראל שנפל בעזה (דובר צה"ל)
      האם בניה שראל, הארוס של גלי, יצא לקרב עם סכין בין השיניים? (צילום: דובר צה"ל)

      בראיונות וכתבות עם מפקדים וחיילים ששבו מהחזית, אתה לא מוצא נקם, לא שמחה ולא עיזוז אלא רק אחריות והכרה בחשיבות המשימה שלהם. הם כל כך רגועים ושקולים החיילים האלה, ויש להם תחביבים ואהובות, ממש בני אדם אמיתיים! איפה הם ואיפה הועדות הבינלאומיות שמאשימות אותם בירי חסר הבחנה, לא מידתי ואכזרי כלפי ילדי עזה.

      אם יש דרך לבדוק הלך רוח עממי הלא היא עוברת בתרבות של הלוחמים ושל העם ששלח אותם להילחם עבורו. לאורך המבצע, הרבו לדבר על הטוקבקים המתלהמים, על ההתנפלות על האמנים שיצאו נגד המבצע והתביישו במדינתם, אבל איש לא דיבר, עד עתה, כיצד "תקוף, תעשה פיגועים" שיר מזעזע שקורא לשרוף מחנות וחיילים, לא נענה בשיר תגובה נוסח: "הרוס, מחץ את החמאס! רוצץ את בניו!" אלא זכה לאינספור גרסאות כיסוי קומיות, חלקן אפילו מבוצעות על ידי החיילים עצמם. האם עם שמקבל בהומור את הדרישה להרוג אותו, יכול להיות עם בלתי מוסרי? אולי דווקא שפוי מאוד?

      צפיתי בשיר שהפיקו הגננות בעוטף עזה שנקרא "צבע אדום", השיר מלמד את הילדים כיצד לנהוג במקרה של אזעקה, ואיך להתאושש ממנה בעזרת 3 נשימות ושחרור איברים. יוגה מלחמה במקום הורה מדורה. ה"אויב" אפילו לא מוזכר בשיר, והאזעקות נופלות משמיים כמו טיפות גשם כבדות, גזרת גורל שאין לה שולח ואין לו כתובת. בדקתם מה קורה בגני הילדים בעזה? מה שרים שם?

      שיר הרגעה לילדים במקרים של "צבע אדום"

      נחזור לגדודים. רבים האשימו את החיילים באדיקות דתית מפחידה, זה התחיל בעופר וינטר ופקודות הקרב שלו והמשיך בפס הקול הדתי של המלחמה: "מי שמאמין לא מפחד", "הצילני נא", "והעיקר לא לפחד כלל", "שמע ישראל" ועוד. הקליפים שמגיעים משטחי הכינוס מציגים חיילים רוקדים ושרים שירים דתיים, נכון, ויש מי שזה מפחיד אותו, אבל במקביל לשירים הללו, נעלמו שירי המסייעת נוסח "הוי המרגמות", ולא שמענו עדויות לשירים נוסח "נאצר מחכה לרבין" ששרה ישראל החילונית, ודרבנה את המצרים להיכנס בנו כדי שניכנס בהם.

      "מי שמאמין לא מפחד"- חיילים רוקדים בזמן מנוחה

      אז אולי חדירת הדת לשורות הצבא יכולה להפחיד את מי שחושש מסירוב פקודה, את מי שפוחד מהדרת נשים, לא מזלזלת בחשש הזה, אבל בינתיים, זה לא קרה.

      החיילים הדתיים התייצבו בהמונם למלחמת לבנון השנייה גם אחרי ההתנתקות, והם ממשיכים להתייצב ללוחמה בעזה גם כשהמד"סיות הן נשים, ומנגד, קרה בצה"ל תהליך מעדן: במקום לשיר על איך נקרע את הצורה לאויב ונתלה את האברים שלו בכיכר העיר, החיילים שרים את תפילת הדרך.

      וכבר אמר הרב אלישיב שהוא חושש משירות אברכים בצבא כי הנפש שלהם העדינה, תהפוך גסה כתוצאה עם המפגש עם החיספוס הצה"לי ומוראות שדה הקרב, אבל בינתיים, מתרחש תהליך מקביל, הנפש העדינה מבצבצת בשטחי הכינוס ובין סמטאות עזה ומתפללת להצלה במקום לקרוא לכתישת האויב. ממציאה סיפורים על רחל אימנו שהתגלתה ללוחמים ועל אליהו הנביא שהחביא פתק בקופסת ערגליות וכך הציל חייל מפגיעה. בלי "בני מחכה למשעל, איי איי איי". רק "לנו יש את מלך העולם והוא שומר אותנו מכולם". מוטב כך.

      עינת ברזילי היא פובליציסטית, עיתונאית, עורכת התוכן של "צו פיוס" ולאחרונה הוציאה ספר ילדים

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו

      המאמרים המתפרסמים במדור אג'נדה משקפים את עמדת הכותבים בלבד