פרק ראשון: מתוך "אלפא ביתא" של רות קלדרון

אוסף אישי של תובנות, דמויות, רגעים דרמטיים וביטויים שפגשה רות קלדרון במהלך לימוד התלמוד, שנגעו לחייה. קלדרון בחרה לסדר את פרטי האוסף על פי האל"ף-בי"ת: סיפורים על אהבה, בכי, גט, זמן, חלום, ועוד ועוד דימויים ציוריים מן התלמוד

עוזיאל סבתו
רות קלדרון (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

"התלמוד, פסגת עולם הלימוד היהודי, הוא מפעל ספרותי חד-פעמי, אוסף דיונים מופלא הנוגע ומעמיק בנושאים רבים ושונים המקיפים כמעט כל היבט של חיי אדם. מצבו הקיומי של האדם ואנושיותו הם מושאי המחקר של חכמי התלמוד, ומתוך כך נעשה לימודו מקור השראה לחיים מלאי משמעות".

הספר אלפא-ביתא תלמודי הוא ספרה השני של רות קלדרון, מייסדת בית המדרש "אלול" בירושלים ומכללת "עלמא" בתל אביב, חברת כנסת מטעם רשימת "יש עתיד" וסגנית יו"ר הכנסת. הספר הוא אוסף אישי של תובנות, דמויות, רגעים דרמטיים וביטויים שפגשה קלדרון במהלך לימוד התלמוד, שנגעו לחייה. קלדרון בחרה לסדר את פרטי האוסף על פי האל"ף-בי"ת: סיפורים על אהבה, בכי, גט, זמן, חלום, ועוד ועוד דימויים ציוריים מן התלמוד.

הפרק "ניסים" מתוך הספר, מוגש לראשונה לקוראי וואלה! יהדות.

"אלפא ביתא" (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

החסיד שהתחנן שיקחו ממנו את הזהב

א?מ?ר?ה ל?יה? ד??ב?ית?הו?: "ע?ד א?ימ?ת נ?יז?יל ו?נ?צ?ט?ע?ר כ?ו?ל??י ה?אי?"
[אמרה לו אשתו: עד מתי נלך ונצטער כל כך בעוני]?
א?מ?ר ל?ה?: "מ?אי נ?ע?ב?יד" [מה נעשה]?
"ב??ע?י ר?ח?מ?י ד??נ?ית?בו? ל?ך? מ?יד?י" [בקש רחמים שיתנו לך דבר מה].
ב??ע?א ר?ח?מ?י, י?צ?ת?ה כ??מ?ין פ??יס??ת י?ד [התפלל ויד יצאה מן השמים]
ו?י?ה?בו? ל?יה? ח?ד כ??ר?ע?א ד??פ?תו?ר?א ד??ד?ה?ב?א [ונתנו לו רגל אחת של שולחן זהב].
ח?ז?י?א ב??ח?ל?מ?א ע?ת?יד?י צ?ד??יק?י ד??א?כ?ל?י א?פ??תו?ר?א ד??ד?ה?ב?א ד??א?ית ל?יה? ת??ל?ת כ??ר?ע?י, ו?א?יהו? א?פ??תו?ר?א ד??ת?ר?י כ??ר?ע?י [ראתה בחלום שעתידים צדיקים להסב לשולחן של שלוש רגליים, והיא על שולחן של שתי רגליים].
א?מ?ר ל?ה?: "נ?יח?א ל?ך? ד??מ?יכ?ל א?כ?ל?י כ?ו?ל??י ע?ל?מ?א א?פ??תו?ר?א ד??מ?ש??ל?ם, ו?א?נ?ן א?פ??תו?ר?א ד??מ?יח?ס?ר?"
[נוח לך שיאכלו הכול על שולחן שלם ואנחנו על שולחן חסר?]
א?מ?ר?ה ל?יה?: "ו?מ?אי נ?ע?ב?יד" [ומה נעשה]?
"ב??ע?י ר?ח?מ?י ד??נ?ש??ק?ל?ינ?הו? מ?ינ??ך?".
[בקש רחמים שיקחו אותה ממך].
ב??ע?י ר?ח?מ?י ו?ש??ק?לו?הו?.
[ביקש רחמים ולקחו].
ת??נ?א [שנה החכם]: "ג??דו?ל ה?י?ה נ?ס א?ח?רו?ן יו?ת?ר מ?ן ה?ר?אש?ו?ן".
ד??ג?מ?יר?י ד??מ?יה?ב י?ה?ב?י, מ?יש??ק?ל ל?א ש??ק?ל?י [שלמדנו: משמים נותנים אבל לא לוקחים].


(בבלי, תענית כה ע"א)

סיפור זה עוסק בחנינא בן דוסא, החסיד הרואה את העולם בעיני ילד, מזדהה עמו וחי ללא כל ניכור. אנושית מאוד דמותה של אשתו המזכירה את דמות אשת הדייג בסיפור העממי על הדייג ודג הזהב. היא קצרת רוח, נמאס לה לחיות בעוני והעובדה שחיה עם צדיק אינה מפצה עוד. היא רוצה משהו מכל המובטח בעולם הבא כבר עכשיו, משהו שאפשר יהיה ללכת איתו למכולת.

בדומה לדג הזהב, משאלתה מתקבלת ויד יוצאת מן השמים ומגישה לה בתוך ביתה רגל אחת של שולחן עשויה זהב.
גם כאן מתרחש נס טורד מנוחה. נס חסר. נס שיוצר אי נחת.
מדוע נשלחת היד מן השמים ומושיטה רגל אחת של שולחן?
אפשר שזה ביטוי של ביקורת מלמעלה, אולי נמאס ליושב במרומים לשמוע את התלונה והוא כביכול עוקר רגל ומגיש אותה בתנופה אחת של קוצר רוח, "אין לך סבלנות? הנה קחי!"

אפשר שזו נתינה שבאה ללמד, במובן החינוכי העמוק של "תוצאות טבעיות" כלשון הפסיכולוג אלפרד אדלר: על מעשה שלילי אין צורך להעניש, כי תוצאותיו הן הן העונש: את מבקשת לאכול את עולמך הבא עוד בחייך? אדרבה, הנה הוא לפנייך.

רגל שולחן מוזהבת היא בעלת ערך רב. האישה יכולה למכור אותה ולשלם את כל חובותיהם. עם זאת, ברור שדווקא הפרט הזה בעלילה מרמז שאין זהו נס עגול ושלם. הרי אפשר היה להעניק לאשת בן דוסא יהלום בתוך בטן של דג. אוצר מטבעות תחת גדר הגן. אפשר היה לעצב את המתת כדבר המחזיק שפע. דבר שלם שיש בו ברכה.

רגל שולחן שהוגשה היא חפץ חלקי שאין בו חן. אין זו נתינה במאור פנים.

הדבר מטריד את שנתה של האישה, בדומה לנסיכה על העדשה. אלא שכאן העדשה גדולה ועבה. בחלומה, היא מסבה בעולם הבא עם בעלה חנינא בן דוסא, ואיתם בגן עדן מסבים כל הצדיקים ונשותיהם. כולם חובשים עטרות על ראשיהם, אוכלים ושמחים סביב שולחנות בעלי שלוש רגליים. כולם, פרט לבעלה ולה, שמסובים אצל שולחן מתנדנד על שתי רגליים.

בבוקר היא מספרת את חלומה לבעלה.

הוא שואל אותה, האם נוח לך שיאכלו כולם בשולחנות של שלוש רגליים ורק אנחנו נאכל בשולחן חסר? במקום לנזוף, הצדיק משתלב בחלומה של אשתו ומשוחח איתה בתוכו, בתוך ההיגיון החלומי חוויית המחסור מתגנבת גם לתמונת העולם הבא של האישה. גם בגן עדן אין לה את כל מה שהיא צריכה.

המפגש של הצדיק בתוך הגיון נפשה של אשתו מאפשר לה להבין שטעתה, שהיא לא באמת רוצה הלוואה על חשבון העולם הבא שלה.

היא שואלת את בעלה, "מה נעשה?" ובכך משיבה לו את סמכות ההובלה, והוא, ללא כל נזיפה או מימוש הניצחון בוויכוח המשפחתי, מציע שתבקש שרגל השולחן תילקח מהם. היא מבקשת שרגל השולחן תילקח ותמתין להם בעולם הבא.

נעשה נס, והרגל נלקחת.

ו"סתם הגמרא" המתבונן במחזה מעיר: גדול היה הנס האחרון מן הראשון, כי מהשמים נותנים, ולא לוקחים.

דג הזהב התלמודי: רגל השולחן מלמדת כמה מסוכן הנס. כמה לא כדאי לדחוק את הקץ. כמה בני מזל אנחנו בחיים רגילים, של מציאו?ת אנושית.

"האם נוח לך שיאכלו כולם בשולחנות של שלוש רגליים" (צילום: אתר רשמי, freshome.com)

החסיד שראה את בתו עצובה

ח?ד ב??י ש??מ?ש??י [ערב שבת אחד, בין השמשות]
ח?ז?י?יה? ל?ב?ר?ת??יה? ד??ה?ו?ות ע?צ?יב?א [ראה את בתו עצובה].
א?מ?ר ל?ה?: "ב??ת??י, א?מ??אי ע?צ?יב?ת???" [מדוע את עצובה?]
א?מ?ר?ה ל?יה?: "כ??ל?י ש??ל חו?מ?ץ נ?ת?ח?ל??ף ל?י ב??כ?ל?י ש??ל ש??מ?ן, ו?ה?ד?ל?ק?ת??י מ?מ??נ?ו? או?ר ל?ש???ב??ת".
א?מ?ר ל?ה?: "ב??ת??י, מ?אי א?כ?פ??ת ל?ך?? מ?י ש??א?מ?ר ל?ש???מ?ן ו?י?ד?לו?ק הו?א י?אמ?ר ל?חו?מ?ץ ו?י?ד?לו?ק".
ת??נ?א [מסופר]: "ה?י?ה ד?ו?ל?ק ו?הו?ל?ך? כ??ל ה?י?ו?ם כ?ו?ל?ו?, ע?ד ש??ה?ב?יאו? מ?מ??נ?ו? או?ר ל?ה?ב?ד??ל?ה".


(בבלי, תענית כה ע"א)

ערב שבת בין השמשות, השעה המתוחה, הקריטית, ש?בה הבית כמרקחה. יש להספיק להדליק את הנרות, להטמין את החמין, לרחוץ וללבוש בגדי שבת ולעשות כל מלאכה לקראת שביתה של יממה. מה שלא ייעשה ברגעים האחרונים עד לכניסת השבת, לא יהיה אפשר להשלימו מאוחר יותר והשבת תהיה חסרה אותו.

באותה שעה דרמטית רואה חנינא בן דוסא, בעל הבית, האחראי על הכנת השבת, את בתו הקטנה שהיא עצובה.

אף מילה לא נאמרה, אף דמעה לא זלגה, בכל זאת האב מבחין בעצבונה של הילדה.בעיצומה של קלחת ההכנות לשבת הוא עוצר ושואל אותה, "בתי, מדוע את עצובה?" והיא עונה, "טעיתי. במקום מ?כ??לי של שמן, מילאתי את מנורת השבת מכלי של חומץ. ועכשיו, כשתתמלא הפתילה בחומץ, לא תדלוק המנורה והשבת תהיה חשוכה."

במקום לכעוס על שגגת הילדה, מה שכולנו היינו רוצים לא לעשות, ובמקום לרוץ ולתקן את הטעות, וברעש גדול שיגרום לה להצטער עוד יותר וללמוד כמה הטריחה את אביה, הוא לא עושה דבר ואומר לבתו את המשפט המפתיע, "בתי מה אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק."

כלומר, האם שמן שדולק איננו נס? חוקי הטבע פשוטים בעינייך? בדעתו של החסיד שמן שדולק, עץ נטוע באדמה, מים שנוזלים, כל התופעות בעולם - כולן ניסים. מבחינתו, להדליק חומץ הוא מעשה קטן בעולם שכולו נס, ורק מי שעיוור לקיום הניסי העוטף אותו מטיל ספק, קטן אמונה עד כדי כך.

השיחה הפילוסופית הזאת מתנהלת בין אדם מבוגר המקפיד במצוות ואחריות כל ביתו עליו לבין ילדה קטנה. החסיד לוקח את כל הזמן שבעולם, מפנה מקום לא מוגבל למפגש עם בתו ועם החששות שלה. העולם כביכול עוצר את שעונו וממתין לאב ולבת שיסיימו את שיחתם. רק אז, ובזכות אותה שיחה ממשיך העולם להתנהל, בדרך נס, ונר החומץ מאיר ממש כנר שמן.

ואמנם כך היה. הנר דלק כל השבת, על החומץ שבו, עד מוצאי שבת. אולי משום שאין הבדל בעולמו של הקדוש ברוך הוא ובתודעת החסיד בין חומץ לשמן, ואולי בזכות רגישותו של האב, גם ברגע מלא מתח, לרגשותיה של ילדה קטנה דואגת ועצובה.

לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

התרעות פיקוד העורף

    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully