אחד המקומות בהם נפגשת ההלכה היהודית וההומניזם המערבי הוא היחס המכבד ומעריך למרכזיות המין האנושי בעולמנו.לא עוד שחקן בשחמט העולמי של היקום אלא נזר הבריאה. החכם, המיוחד,הערכי והמוסרי שבבריאה. מכאן יתכן כי ייפרדו הדרכים ביישומים של עקרון זה ,אבל מאמר זה עוסק במשותף הבסיסי והאלמנטרי שנדמה כי גם בו חלה שחיקה.
אחת ההלכות המיוחדות בפרשת השבוע אותה קראנו בשבת האחרונה עוסקת באדם שנידון למוות ואחר כך תלוהו על עץ .על כך מצוה התורה "לא תלין נבלתו על עץ כי קללת אלוקים תלוי". גם אם נידון הפושע למות ובסופו של תהליך משפטי תלוהו על עץ, יש להורידו משם במהירות האפשרית . ואכן המסורת ההלכתית אסרה לנהוג בזיון לא רק במתים רגילים אלא אפילו בפושעים שנידונו למוות.לא רק בעניין השארת גופה על עץ אלא גם בתחומים אחרים.
הנימוק המקראי להלכה הזו נראה מוזר קצת, "כי קללת אלוקים תלוי", כביכול לא פושע תלוי שם אלא האלוקים. שהרי כל אדם נברא בצלם אלוקים. מסתבר שהיהדות ראתה באדם עם הכוחות שניחן בהם כעין צלם אלוקים. התייחסות זו אינה יכולה להישאר על הנייר או בתיאוריה. היא מחייבת את המין האנושי לדורותיו.
וכך אכן נהגו בני תרבות לאורך הדורות, אנשים הובאו לקבורה גם בעת שלא היה דבר פשוט וקל. רבים מאתנו עודם זוכרים את חיילי גבעתי רוכנים על ברכיהם ומחפשים בכל רגב עפר בציר פילדלפי את שרידי חבריהם הלוחמים שנהרגו. צה"ל נהג כבוד לא רק בלוחמיו אלא גם בגופות המחבלים שנותרו אצלו מתוך הבנה וכבוד לצלם אלוקים הקיים באדם גם כאשר הוא אויב בן מוות.
יש דברים בהם לא נוגעים ואותם לא מחללים. מובן כי צורכי המדע מחייבים לעתים ניתוח של גופות אחרי המוות כדי לאתר מקורות של מחלה או לצורך מציאת פושעים במקרה של חשד ברצח וכדומה. אבל אלה הם החריגים בבחינת יוצא מן הכלל המעיד על הכלל.
אדם שנפטר - מקומו להיות קבור באדמה ולא לשמש ככלי לספוק צורכי סקרנות ועניין של אחרים. על כן נכון נהג שר הכלכלה, נפתלי בנט, בהחליטו לאסור יבוא גופות לארץ לצורכי העמדת תערוכות. אין זו החלטה דתית בלבד ,זו החלטה ערכית ממדרגה ראשונה המבקשת להציב את הנורמה ששמה כבוד לאדם הנפטר במדרגה העליונה בסדרי הערכים שלנו. זאת מבלי להיכנס לשאלה כיצד ואיך מושגות גופות אלה ומהי מידת הניצול הציני של מצוקת בני אדם כדי לאפשר לאחרים ליהנות מקלונם.