כועסת על החטאים של החילונים והחרדים

קשה לי לנתק את ההתייחסות המגזרית מהלך הרוח הכללי שקיים בעם שלנו – הלך רוח של הדרה, של חציצה, של סטיגמטיזציה ושל השתקה. אם להיות כנה לחלוטין, אני חושבת שכל אחד מאיתנו חוטא בדברים האלה במינונים כאלה ואחרים, וחשוב שנהיה מודעים לכך שהיצרים האלה קיימים אצל כולנו.

הבעיה הגדולה בעיני היא שההדרה הזו הולכת ומתרחבת עוד ועוד ועוד, עד שמגיע השלב שבו היכולת שלנו להיות סובלניים כלפי מישהו שהוא מעט שונה מאיתנו נעלמת לאט לאט. בבליל התרבויות המרכיבות את עם ישראל קיים מגוון גדול מאוד, שיכול להיות ברכה עצומה, אך כרגע אני מרגישה שאנחנו משתמשים בו באופן שלילי – מצוינים בלהתאחד סביב אויבים משותפים, ופחות סביב הטוב.

בחודשים האחרונים האיחוד היה סביב האויב הקונצזוסיונלי חמאס, ובעיני היה מורגש מאוד שזה לא ניתן לערעור. אבל באותה המידה, תקופות רגועות יותר מביאות עימן "אויבים" אחרים. הקנאות הזו, הכל כך אופיינית לישראלים, להיות תמיד הכי צודק, מובילה אותנו לחוסר הקשבה, שמוליד ריחוק ושנאה.

כמו שכבר אמרתי – כולנו חוטאים בזה. השאלה היא מה עושים בצעד הבא. דווקא כדי להגיע למקום מפויס, אני חושבת שנכון לשים את הקלפים על השולחן. לדון בכעסים שלנו, כדי שנוכל להניח אותם בצד, ולבנות שיח נקי יותר.

אני כועסת על הציבור החילוני. שמזלזל בדעות השונות ממנו. שצוחק על אנשים מאמינים ומתנשא מעליו.

אני כועסת על הציבור החילוני שמסתפק בערוץ 2 כדי לגבש דעה נחרצת, שמסרב לראות מעבר לסטיגמות ולשמועות. כועסת על שהציבור החילוני בוחר להכליל מהמעט את הציבור הרחב, ולא מוכן לשמוע שיש גם אמת אחרת. כועסת על מי שעושה דווקא. על מי שבוחר במלחמה במקום בשיחה.

אני כועסת על הציבור החילוני שבוחר להיות בור. שיודע לזמזם שאנחנו העם הנבחר, אבל לא מנסה בכלל להוכיח את זה. ששוכח שבתורת ישראל יש תורת מוסר נפלאה (ברובה), ועדיין משוכנע שהוא עם סגולה. כועסת על זה שהחטאים שלהם פוגעים גם בי. לא מול ה', אלא ביום-יום: בחינוך לשנאה ולאלימות.

אני כועסת על הציבור הדתי/חרדי. אני יודעת שאלה עולמות שונים לחלוטין (שמורכבים מעוד עולמות שונים לחלוטין), אבל אני כועסת עליהם על אותם הדברים. אני כועסת על היוהרה לחשוב שהדרך שלהם היא הדרך היחידה. אני כועסת על זה שמגדירים אותי "תינוק שנשבה". לא נשביתי. נולדתי לתוך תרבות מסוימת ובחרתי להמשיך בה. בדיוק כמוכם, רק קצת אחרת.

אני כועסת על הציבור הדתי/חרדי שמפיל על כולנו את החרדות שלו. אני לא מאמינה שיקרה משהו רע אם אסע ביום כיפור, אז למה אני צריכה ליישר קו, כי לכם נראה שיקרה אסון?

אני כועסת עליכם, ציבור הדתיים והחילוניים, שיותר מדי מתמקדים בלהפחיד אותנו, ובעצם מאבדים בזה כל סיכוי שנרצה להקשיב. כועסת שהדרך שלכם לנסות לקרב, כל כך דוחקת אותנו יותר ויותר כלפי חוץ.

אני כועסת שאתם נעולים במחשבות שאין לאף חילוני סיכוי לשנות, ובדיוק בגלל זה כל דו-קיום בינינו ידרוש ממני באופן אוטומטי יותר משזה ידרוש מכם. כי שמירת השבת (למשל) היא עיקרון שלכם, אבל גם חוסר שמירת השבת הוא עיקרון שלי. אני כועסת שאני צריכה להיאבק על הלגיטימציה של המחשבה שלי.

אני כועסת על זה שלקחתם מונופול על תחושת המשמעות בעולם. שאתם טוענים שיש לי כשל לוגי, כי אני טוענת שיש משמעות בעולם, והיא לא נמצאת בשמירת שבת. אני עושה מלא דברים גדולים וחשובים בחיים שלי, ואף אחד מהם לא קורה מתוך רצון לקיום מצוות. זה עדיין לא עושה את העולם שלי לחסר משמעות

אני כועסת על כולנו. שהשיח בינינו התדרדר לשיח זכויות ולא שיח זהות. שאנחנו מנסים לתחום גבולות כדי שלא נצטרך לריב, אבל מאבדים את הפוטנציאל לקיום הדדי אמיתי, מגוון ומכבד.

אני כועסת על כולנו שהצבנו חומה בבית ספר יסודי, כדי להפריד בין ילדים שזו בכלל לא המלחמה שלהם. אבל מעבר לכל הכעסים, אני מלאת אהבה ואמונה גדולה שהיכרות מפוגגת הרבה מהכעסים האלה, ומפנה מקום למשהו טוב.

הערב, (חמישי) יתקיים ערב סליחות בתל אביב, בו יפגשו חרדים, חילונים ודתיים לדון בשאלה האם יש מקום לסליחות שבין מגזר לחברו. המפגש יערך במסגרת הפעילות הארצית של מיזם "פלוגתא" המפגיש ישראלים מעולמות רוח ותרבות מקוטבים, ללימוד משותף סביב סוגיות היסוד שמפלגות את החברה הישראלית.

עמית ברנע היא מורה בבי"ס "הזדמנות שנייה". פעילה ומנחה מפגשים ב"פלוגתא".

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו

המאמרים המתפרסמים במדור אג'נדה משקפים את עמדת הכותבים בלבד