הקללות של פרשת "כי-תבוא" הן כה רבות וקשות עד שלעיתים נדמה שעצם ההקשבה להן בעת קריאת התורה היא מכה קשה בפני עצמה. כיצד מתמודדים עם צרות קשות ומדאיגות דוגמת אלה שמופיעות בפרשתנו? נראה שישנם בעניין זה הבדלי הגישות בין טיפוסים אופטימיים לפסימיים, ואת שתי הגישות הללו ניתן למצוא בפרשנותם של שנים מגדולי הפרשנים לפסוק אחד שבקללות.
לקראת סוף הקללות אומרת התורה: "ב??ב??ק?ר ת??אמ?ר מ?י י?ת??ן ע?ר?ב ו?ב?ע?ר?ב ת??אמ?ר מ?י י?ת??ן ב??ק?ר מ?פ??ח?ד ל?ב?ב?ך? א?ש??ר ת??פ?ח?ד ו?מ?מ??ר?א?ה ע?ינ?יך? א?ש??ר ת??ר?א?ה" (דברים כח, סז). מה הכוונה במילים אלה? על איזה ערב ועל איזה בוקר חושב האדם המתואר בפסוק זה? רש"י סבור שהכוונה לערב של יום אתמול: "בבקר תאמר מי יתן ערב - ויהיה הערב של אמש. ובערב תאמר מי יתן בקר - של שחרית, שהצרות מתחזקות תמיד וכל שעה מרובה קללתה משלפניה". נכדו, הרשב"ם טוען לעומתו שהכוונה היא לערב הבא: "ערב העתיד לבא, שכן דרך החולים", שבבוקר מקווים שמצבם ישתפר לעת ערב, ובערב הם מייחלים לשיפור במצבם שיחול בבוקר.
נראה שרש"י מתאר את הלך רוחו של הטיפוס הפסימי, שכאשר מתחילה להתרגש עליו צרה הוא בטוח שהמצב אבוד, ולא נותר לו אלא להתרפק בערגה על זיכרונות העבר, בעוד שפירוש הרשב"ם משקף אדם הטעון במחשבה חיובית ואופטימית שבכל מצב מתעקש להאמין שבעתיד יהיה טוב. אכן, יש אנשים שעננים קלים בשמיים גורמים להם לחשוב שעומד לבוא מבול, ויש שגם כשהרקיע מתקדר בעננים שחורים בטוחים שעוד מעט קט תזרח השמש.
הניסיון האנושי מלמד שכדאי לאמץ את תפיסת הרשב"ם, וכי גישה זו יכולה לעשות את ההבדל שבין חיים ומוות. דוגמה לכך ניתן למצוא אצל ויקטור פרנקל, אבי הפסיכולוגיה הלוגותרפית בספרו "האדם מחפש משמעות". הוא מציין שבמחנה הריכוז גדלה מאוד התמותה בין חג המולד לראש השנה הנוצרית, משום שרוב האסירים קיוו שיחזרו הביתה לחג המולד. כאשר האכזבה תקפה עליהם, המערכת החיסונית שלהם נחלשה, באופן שהמחלות תקפו אותם עד מוות (עמ' 97).
מחשבה חיובית איננה רק כלי להתמודדות עם בעיות, היא גם אמצעי חשוב להנעת האדם לבצע פעולות חיוביות. אמחיש זאת בשני סיפורים מקבילים:
מספרים על אדם בארה"ב שהתכוננן לנסוע ביום ראשון לבקר אצל אמו השוהה במעון הורים, אחרי זמן רב שלא עלה בידו לבקרה. בדרכו הוא נכנס לכנסיה והנה הכומר בדרשתו השבועית מדבר על כיבוד הורים ויוצא בשצף קצף נגד אנשים שלא מוצאים זמן לטפל בהוריהם. הדרשן המטיר אש וגופרית על האנוכיות וכפיות הטובה של אנשים אלה ועל הגיהנום שמצפה להם. האיש שלנו יצא מהכנסיה כשרגשות אשמה וייסורי המצפון קשים מייסרים אותו. כשהגיע לבקר אצל אמו באותו יום הוא היה סר וזועף, קצר רוח ופוגעני.
בצד אחר של ארה"ב, אדם שכלל לא התכוון לבקר אצל הוריו הזדמן לשמוע דרשה שעסקה בשכר הרב שיש לעושה מעשים טובים, שכבר בעולם הזה זוכה להתרוממות נפש, ושמחה ממלאת אותו בכל פעם שהוא עושה מעשה טוב. "קחו למשל את המצווה לכבד הורים", אמר הדרשן, "איזו הנאה רוחנית חש כל מי שמבקר אצל הוריו הזקנים, ורואה את שביעות הרצון והנחת שהוא גורם להם". אותו אדם יצא מהדרשה טעון באנרגיה חיובית, ובלב מלא שמחה של מצווה שם פעמיו לביקור אצל הוריו.
פרשת "כי-תבוא" פותחת בווידוי ביכורים שמכיל נאום היסטורי בו מביא הביכורים פותח ב"ארמי אובד אבי", וממשיך בתיאור הצרות הגדולות בעבדות מצרים. מה לסיפור הנורא הזה בתולדות ישראל ולחוויה המרוממת של החקלאי המביא את ביכורי פרי אדמתו? ייתכן שהתורה מכינה אותנו בכך לקראת הקללות שיבואו לאחר מכן. היא מזכירה לנו שכבר היו לנו בעבר תקופות קשות מאוד של עינוי, עבודת פרך ואף גזירות השמדה, אולם ה' שמע את קולנו והוציאנו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה. על בסיס הניסיון ההיסטורי, כך אומרת לנו התורה, אנו יודעים שיש תמיד סיכוי לתהפוכות לטובה. גם בזמננו, הירידות הגדולות במצב הביטחוני או המדיני, הכלכלי או החברתי, עשויות להניב עליות.
במישור האישי צריכים לדעת ברגעי משבר לחזק את הגישה החיובית האופטימית, גישתו של הרשב"ם, לפיה כאשר רע לנו יש להאמין ולצפות לשיפור ולתיקון, שכן כדברי רבי ישראל מסלנט: "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן", וכל עוד נר ה' נשמת אדם קיימת, אסור לומר נואש. רבי נחמן מברסלב הביע זאת בדרכו וקבע: "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן". מתוך מחשבה חיובית קל יותר להגיע לעשיה חיובית, ולהתכונן לקראת השנה החדשה עם אמונה וחזון לשנה טובה ומוצלחת.