פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      לראשונה: "טקס פרסי הקולנוע העברי". פרוייקט מיוחד

      לראשונה, החל מהשנה, נקיים טקס אינטרנטי חדש - "טקס פרסי הקולנוע העברי". לקחנו את כל הסרטים הישראלים שיצאו השנה, ובעזרת חברת מועצת הקולנוע הישראלי, בחנו את הזווית ה"רוחנית" שלהם. וואלה! יהדות גאה להציג את הזוכים בקטגוריות פרסי "אופיר-יה". פרויקט מיוחד

      פסלון אופיר-יה (ShutterStock)
      (צילום: ShutterStock)

      טקס פרסי אופיר ייערך ביום ראשון הקרוב (21.9.14). לראשונה ובלי יומרות, החלטנו לקיים החל מהשנה טקס אינטרנטי חדש - "טקס פרסי הקולנוע העברי" וחלוקת פרסי "אופיר-יה". לקראת ה"ימים הנוראים" ולקראת פרסי "אופיר", ביקשנו ממרלין וניג חוקרת, מרצה ומבקרת קולנוע חרדית היחידה בארץ (ואולי בעולם) וחברת מועצת הקולנוע הישראלי, לקחת את כל הסרטים הישראלים שיצאו בשנה החולפת, לבחון את הזווית הסמויה, ה"רוחנית" שלהם. ולהיות השופטת של התחרות.


      לפני שנציג את הזוכים, משהו קטן מהשופטת: "זו הייתה שנה מאוד סוערת בקולנוע. כמבקרת קולנוע, חיפשתי בשנה הזו בעיקר את הנשים על המסך הגדול. אבל הנה אני מכה על חטא. אולי את אלוהים הייתי צריכה לחפש בתוכם? למה? כדי שגם דעת הקהל שאינו אקדמיה יוכל להיות כלול בשיפוט".

      ולהלן הנבחרת הזוכה בקטגוריות של פרסי "אופיר-יה":

      הסרט הטוב ביותר

      מכיוון שטוב הוא מושג יחסי נגדיר את זה כך: הסרט שבו אלוהים הכי מורגש.

      הזוכה: בין שלל המעומדים בלט לטובה סרטו של יוסי מדמוני "מקום בגן עדן".

      נימוק: סרט שהוא דיאלוג אוניברסלי כנה בין אב לבן. בין הבורא לאדם. בין איש לאישה. בין קולנוע וצופה. ובין שאלות קיומיות במרכזן: א-לוהים, גבר ואישה.

      פוסטר הסרט מקום בגן עדן (יח"צ)
      (צילום: יח"צ)

      הבמאי הטוב ביותר

      נותן לנו להרגיש שאלוהים ביים את הסרט.

      הזוכים: הבמאים שהכי לא שוכחים לתת קרדיט לאלוהים הם ארז תדמור וגיא נתיב. סרטם הארוך "הבן של אלוהים" וסרטם הקצר "אלוהים יקר", הם סרטים שאלוהים אפילו חתום בקרדיט של היצירה.

      נימוק: השותפות של שני במאים שה' אצלם הוא גיבור נסתר וגלוי ביצירה יוצר תחושה של חברותא שממתיקה ומעשירה את הבימוי.

      ארז תדמור וגיא נתיב (יח"צ , בנג'י כהן)
      "אלוהים אפילו חתום בקרדיט של היצירה".ארז תדמור וגיא נתיב (צילום: בנג'י כהן)

      השחקן הראשי הטוב ביותר

      משחק מהלב והופך את הבדיה לכמעט אמת.

      הזוכה: אלון אבוטבול "מקום בגן עדן".

      נימוק: יכולות המשחק שלו מתבטאות בשינויי פאזה, בתפקידים עוצמתיים המבקשים מבע נפשי עמוק. כשם שעשה זאת ב"מקום בגן עדן" הוא עשה זאת מצוין גם בסרטה של מיה דרייפוס "ההיא שחוזרת הביתה".

      מקום בגן עדן (יח"צ)
      יכולות המשחק שלו מתבטאות בשינויי פאזה. אלון אבטובול ב"מקום בגן עדן" (צילום: יח"צ)

      השחקנית הראשית הטובה ביותר

      לא מתפשטת בלי נימוק.

      הזוכה: דאנה אבגי "אפס ביחסי אנוש".

      נימוק: ללא ספק מדובר בשחקנית מחוננת ומבריקה שלא זורקת את עצמה לכל תפקיד וכל תפקיד מגולם על ידה כמציאות אותנטית.

      אפס ביחסי אנוש (יח"צ)
      לא מתפשטת בלי נימוק. דאנה אבגי ב"אפס ביחסי אנוש" (צילום: יח"צ)

      הצילום הטוב ביותר

      גורם לנו לשכוח שזה סרט.

      הזוכה: בועז יהונתן יעקב "מקום בגן עדן".

      נימוק: משהו בצילום של יעקב תמיד מנציח את אלוהים.

      מקום בגן עדן (יח"צ)
      "גורם לנו לשכוח שזה סרט". מתוך "מקום בגן עדן" (צילום: יח"צ)

      התסריט הטוב ביותר

      סבטקסט חזק שלא מתעלם מהרוח והנשמה.

      הזוכה: "גט". האחים רונית ושלומי אלקבץ.

      נימוק: סיפור חזק שמעצים את הדמויות ומעורר שאלות לטוב ולמוטב המופנות להלכה ולאלוהים. התסריט למרות שהוא עוסק בגירושין, הוא מניפסט לחשבון נפש זוגי עמוק. בנוסף הערכים אותם מציף הסיפור על רקע עדתי בולט בייחודו ובדיוקו המופתי.

      פוסטר הסרט גט (יח"צ)
      מניפסט לחשבון נפש זוגי עמוק (צילום: יח"צ)

      העריכה הטובה ביותר

      הזוכה: עינת גלזר זרחין "הבן של אלוהים" (תדמור ונתיב).

      נימוק: עריכה היא אומנות וכשמדובר בסרט שגם לאלוהים יש בו תפקיד ראשי, העורך צריך להיות בעל יכולות להעביר את העומק של הרעיון הזה. זרחין עושה זאת נפלא.

      פוסטר הסרט הבן של אלוהים (יח"צ)
      "בעל יכולות להעביר את העומק של הרעיון הזה" (צילום: יח"צ)

      הליהוק הטוב ביותר

      הזוכה: גלית אשכול "מפריח היונים".

      נימוק: אחד מהסרטים האותנטיים של השנה שהפך לקאלט בזכות הליהוק המדויק. הניסיון להשאיר את המציאות כפי שהיא או להתחקות אחריה מעידה על אהבה גדולה לעומד מאחוריה.

      פוסטר הסרט מפריח היונים (יח"צ)
      "הפך לקאלט בזכות הליהוק המדויק" (צילום: יח"צ)

      הפסקול הטוב ביותר

      הזוכה: צחר אסיף "שרקייה".

      נימוק: "שני חטיפי אגוזי שלמים חיסלתי במהלך הצפייה ב"שרקייה" סרטו של עמי לבנה". ככה כתבתי בביקורת על הסרט לפני פחות משנה. אבל זה לא הנימוק- הסיבה לבחירה נעוצה במרחב המציאות שהסרט משרטט ובציורי המדבר ורגעי המוסיקה העמוקים והטעונים שעוזרים לנו לחפש את אלוהים בלי סיסמאות, ציטוטים ממקורות או פליירים וכך על הדרך מתעוררות בנו שאלות חברתיות נוקבות. אגב, הסרט הזה קצת התפספס ונבלע- זה הזמן לעשות לו תיקון נשמות.

      פוסטר הסרט שרקייה (יח"צ)
      "על הדרך מתעוררות בנו שאלות חברתיות נוקבות" (צילום: יח"צ)

      פרס מפעל חיים

      הזוכה: יהודה ברקן.

      נימוק: אין ספק שברקן הוא ממחפשי האלוהים הגדולים של הקולנוע גם במציאות.

      הצגת המועמדים לטקס פרס אופיר 2014 (נמרוד סונדרס)
      "ממחפשי האלוהים הגדולים של הקולנוע". יהודה ברקן (צילום: נמרוד סונדרס)

      הסרטים המבטיחים של השנה הבאה מדגדגים לי את המקלדת- "מיתה טובה", "גט" (שיהיה רלבנטי גם בטקס הבא), "את לי לילה" ו"הרחק מהיעדרו". ארבעתם סרטים שלא מתחנפים לכאב ומחפשים עומק ונשמה. ללא ספק סרטים אלו יקבלו התייחסות בפרסי אופיר לקראת שנת תשע"ה ובלי נדר הם יהיו מעומדים חזקים מאוד בפרסי "אופיר-יה" בשנה הבאה.

      דבר השופטת

      מה יש להגיד על אלוהים בקולנוע הישראלי? קודם כל שישנן שתי תפיסות עולם בולטות ביחס אליו. תפיסה אחת היא, שהוא נמצא בפרטים הקטנים ולכן הסרט מנסה לחקות את החיים ולא נרגיש את נוכחותו כדמות. התפיסה הזו מקובלת לחלוטין. לא בכל סרט צריך קטע מתהילים או אנלוגיה ל"עקדת יצחק" כדי להרגיש ברגעים הרוחניים שבו. גם החיים עצמם מייצרים רוחניות אלוקית בלי קשר לדת.

      תפיסה אחרת מתייחסת אל אלוהים כישות. כלומר הגיבור יפנה אליו או שיהיו אקטים נוספים שנוכל באמצעותם להרגיש אותו. התפיסה הזו אגב מתממשת בעיקר אצל יוצרים שהאג'נדה שלהם יהודית מוצהרת, דתית או חרדית וגם זה לגיטמי לחלוטין. כמובן שישנן בקולנוע הישראלי גם תפיסות ששוללות את קיומו. אבל כשיש "אין" זה מתקבל כ"אין" למרות שזו בקלות יכולה להפוך להיות עוד קטגוריה- סרט ה"אין" הגדול. הסרט שבו נעדר הא-לוהים.

      הגדרתי את הקטגוריות ונימוקיהן בעיקר דרך התפקידים ששיחק בהם אלוהים כאשר מובן שרק יוצרי הסרטים יכולים להצביע על מקומו או היעדרו. לכן מערכת השפיטה שלנו מוגבלת לשני רצפים- גלוי-ממשי ונסתר-תודעתי.

      בעוד הסרט הטוב ביותר, זוכה פרס אופיר, יישלח לתחרות האוסקר האמריקאי אנחנו נשלח את הסרט הזוכה היישר לעולם הבא. (באופיר-יה אין משמעות לכסף שהגיע או לא ממועצת הקולנוע).

      מרלין וניג (באדיבות המצולמים)
      מרלין וניג (צילום: באדיבות המצלם)

      דבר העורך

      חשבנו רבות איך נקרא לטקס החדש. חיפשנו שם שיצליח למקד את הרעיון אותו אנו מנסים לקדם. בשל העובדה שכבר ישנו "טקס פרסי הקולנוע הישראלי" ולא ניתן לערבב בין המינים, הצענו את "טקס פרסי הקולנוע היהודי", אך השם היה גלותי מדי ולא נגע בשורש הרעיון. דיברנו על "טקס פרסי הקולנוע הרוחני" אבל גם השם הזה לא התמקד במהות והיה נשמע מדי אמורפי. ואז הגיע השם - "טקס פרסי הקולנוע העברי". שאלתם למה? משום שבראש וראשונה אנחנו עברים. מדברים עברית. חושבים בעברית ויש לנו תרבות עברית עתיקה (התרבות היהודית הגיעה כנראה רק בתקופת מרדכי ואסתר).

      ומה זה עברי?

      העברי הראשון שמוכר לנו הוא אברהם אבינו – אברהם העברי. לפי המדרש הוא נקרא כך משום ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (בראשית רבה פרשה מב, ח). בזמנו, כל העולם היו עובדי אלילים שהאמינו באלים רבים, חשבו פחות או יותר אותו דבר, האמינו פחות או יותר באותה תרבות שלטת. כל מי שהעז לחשוב נגד האליטה השלטונית – נרצח.

      ואז הגיע אברהם.

      אברהם היה מהפכן בסדר גודל היסטורי. אדם אחד שעמד מול כל העולם ואמר "יש אלוהים והוא אחד!". אדם שהחליט לצאת מדפוסי החשיבה הנורמטיביים, שהחליט לנפץ את אשליית התרבות של האליטות, שהחליט לחקור ולבדוק בעצמו את שאלת השאלות ומתוך כל זה לגלות את האל ובכך לשנות לנצח את האנושות.

      התרבות העברית שהתחילה אצלו הביאה לעולם את ספר התנ"ך. עליו מושתתות הנצרות והאסלאם ומתוכם צמחו התרבויות המערביות והמזרחיות ועוד, זה דבר שאי אפשר להישאר אדיש לגביו. לא צריך להיות אדם מאמין כדי להבין את העוצמה של המהפכן הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית.

      ולכן, החלטנו שאנו רוצים לקרוא לזה "טקס פרסי הקולנוע העברי". כמו שאברהם העברי חיפש את אלוהים (במובן הרחב והעמוק, לאו דווקא הדתי), גם אנחנו רוצים לחפש. וכפי שהוא עמד מול כל העולם וטען שאפשר גם אחרת, גם אנחנו עומדים מול כולם וטוענים: אפשר גם אחרת.