בשנים האחרונות מתגלים במדינת ישראל לא אחת מקרי שחיתות ונחשפים מעשים פליליים של אנשי ציבור בתפקידים שונים. שוב ושוב אנו שומעים על פוליטיקאים, רבנים, שופטים וקציני משטרה המובלים אל חדרי החקירות ואל ספסלי הנאשמים. בשבוע האחרון הצטרפו שורה של אישים לקבוצה הולכת וגדלה זו. אנחנו שואלים את עצמנו בכל פעם מחדש מה הם חשבו לעצמם בשעה שבצעו את מעשיהם? כיצד הם לא נרתעו מכך שהמעשים ייחשפו ימיטו עליהם עונש שיש עמו קלון?
מה עובר בראשו של אדם שמבצע עבירות חמורות? מדוע הוא לא חרד מפני האפשרות שייתפס וייענש? פרשת השבוע "נצבים" עונה על כך במילים קצרות וקולעות: הוא אומר לעצמו: "שלום יהיה לי". אדם זה משכנע את עצמו שהוא יעשה את הרע, אך שום רע לא יאונה לו. הפרשה מתארת אנשים שמאזינים בדריכות לנאום לאומה שנושא משה במעמד רב רושם ורב עוצמה של כריתת ברית בין ה' וישראל.
משה מעלה בנאומו חשד שבעיצומו של המעמד נמצא בתוך הקהל הגדול גם אדם שהוא בבחינת "ש??ר?ש? פ??ר?ה ר?אש? ו?ל?ע?נ?ה"... "א?ש??ר ל?ב?בו? פ?נ?ה ה?י?ו?ם מ?ע?ם ה'". מה פשר האמירה "ל?ב?בו? פונה היום" הרי בשעה שנאמרים הדברים, כל בני ישראל עומדים יפה בברית, מסודרים בשלשות, ממושמעים ומקבלים עליהם את כל דברי משה בכניעה ובראש טוב? כיצד בכלל יתכן שאדם אשר רק לפני זמן קצר שמע את כל 98 הקללות המפחידות של פרשת "כי-תבוא", יכול "להתברך ב??ל?ב?בו? ל?אמ?ר ש??לו?ם י?ה?י?ה ל??י כ??י ב??ש??ר?רו?ת ל?ב??י א?ל?ך?"?
התשובה היא שדווקא הפחד מפני קללות התוכחה שבני ישראל שמעו לפני זמן קצר, דווקא הוא יכול לגרום לאנשים מסוימים לפתח עור עבה, ולשכנע את עצמם שלא יאונה להם כל רע. כאשר אנשים שומעים דברי תוכחה קשים הם מפתחים לעצמם מנגנוני הגנה מפני החרדות שעלולות להטביע אותם. מנגנון ההגנה האפשרי מפני הקללות של סוף ספר ויקרא עשוי להתבסס על כך שהן נאמרו בלשון רבים. כך יכלו השומעים לומר לעצמם את הפתגם העממי "צרת רבים - חצי נחמה".
יתרה מזאת, כל אחד יכול היה לשכנע את עצמו שהדברים לא נאמרים אליו באופן אישי, אלא כוונו לקבוצות אחרות. תוכחת ספר דברים, לעומת זאת, נאמרה בלשון יחיד, וכל כל מהעומדים בקהל הרגיש שמשה מדבר ישירות אליו. הדרך להתמודד עם הפחד מפני הקללות הקשות שנאמרו במעמד הקודם לכניסה לארץ היא הבריחה אל האשליה: "לי זה לא יקרה". וכך אנשים יכלו לשמוע את הדברים ולהסביר לעצמם שהם אינם נוגעים להם, כי "אני אלך בעקבות נטיות ליבי, אעבור עבירות, והכל יהיה בסדר".
אנשים אלה אמנם לא חטאו בפועל במאומה לפי שעה, אולה הפרשה מתייחסת אליהם כאל מי ששורש הרע כבר מצוי אצלם עכשיו, עוד באותו מעמד. השורש הוא המחשבה: "לי זה לא יקרה". אדם שחושב בצורה זו מוגדר כאיש "אשר ל?ב?בו? פ?נ?ה ה?י?ו?ם מ?ע?ם ה'", כבר באותה עת ובאותו רגע, משום ש"ב??ש??מ?עו? א?ת ד??ב?ר?י ה?א?ל?ה ה?ז??את - ?ה?ת?ב??ר?ך? ב??ל?ב?בו? ל?אמ?ר ש??לו?ם י?ה?י?ה ל??י כ??י ב??ש??ר?רו?ת ל?ב??י א?ל?ך?". הוא אומר לעצמו: "אני אלך בשרירות ליבי אעשה מה שמתחשק לי ובכל זאת לא אבוא לידי עבירה". הוא מוסיף בוודאי ואומר לעצמו: אפילו אם אעבור אי אלו עבירות ה' יסלח לי, בזכות כל מעשיי הטובים, או משום שהוא יבין את המצב שלי ואת עוצמת הפיתוי שגרם לי לחטוא. הלך רוח זה הוא השורש לכל העבירות, ולכן התורה מכנה זאת: "ש??ר?ש? פ??ר?ה ר?אש? ו?ל?ע?נ?ה. אנשים מצויים כנראה באשליית "שלום יהיה לי" של פרשתנו.
כשחושבים על כך בכנות, עלינו להודות שכולנו נגועים באשליה זו, שכן היא זהה לאשליית "לי זה לא יקרה" שמאפיינת כל נהג שעובר את המהירות המותרת או יצוא לעקיפה מסוכנת. אנחנו ניצבים היום כולנו לפני הימים הנוראים, ואין זמן מתאים מזה להפנים שאין חסינות לאיש בחיינו כאן. עד כמה אנו חייבים להיות מחושבים וזהירים בכל מעשינו, שכן אין איש יכול להיות בטוח בעצמו. כמו בכביש, כך בכל דבר בחיים, לי ולך ולכל אחד כל דבר יכול לקרות, ולכן אנו מחויבים לזהירות במעשינו, לבדיקה עצמית מתמדת ולהקפדה על כל מילה ומעשה.
זו דרך ההתמודדות הנכונה ביותר עם התוכחות והעונשים של התורה, של חוקי המדינה ושל כללי החברה בה אנו חיים, ובאמצעות דרך זו זו של חשבון נפש ותיקון עצמי נזכה שתכלה שנה וקללותיה, ותחל שנה וברכותיה.