פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      היהודי שהפך לאפיפיור: הסיפורים מאחורי הסליחות

      אנו מניחים כי מחברי פיוטי הסליחות היו מאמינים תמימים שחייהם עברו עליהם מתוך דבקות גמורה בבורא עולם, בתורתו ובמצוותיו. לימוד מעמיק של קורות חייהם מעלה כי הפייטנים חוו במהלך חייהם משברים קשים מנשוא ועליהם כתבו

      סליחות תשע"ד (מערכת וואלה! NEWS , שלומי כהן. כיכר השבת)
      (צילום: שלומי כהן. כיכר השבת)

      המתפללים הקוראים ברגש את פיוטי הימים הנוראים של משוררי הקודש הקדומים, מתפעלים מעוצמת אמונתם של היוצרים, מידיעותיהם בתורה ומכישרונם הספרותי. אנו מניחים כי פייטנים אלו היו מאמינים תמימים שחייהם עברו עליהם מתוך דבקות גמורה בבורא עולם, בתורתו ובמצוותיו.

      לימוד מעמיק של קורות חייהם של הפייטנים, מעלה כי מקצתם – ודווקא הידועים שבהם – חוו במהלך חייהם משברים קשים מנשוא, העשויים להרטיט את לבבנו גם בימים אלו. עיון בקורות חייהם יביא אותנו לקריאה עמוקה יותר של הפיוטים, מתוך הבנה מחודשת של הקשרם. על שניים מן הפייטנים אספר הפעם. רבי יהודה בן שמואל אבן עבאס כתב את פיוט העקידה הספרדי הידוע ביותר – "עת שערי רצון להיפתח".

      הפייטן בן המאה ה-12 נולד בפאס שבמרוקו, אך בשנות חייו האחרונות חי בעיר ארם צובא, היא חלב שבסוריה. "עת שערי רצון להיפתח" נאמר בהרבה הקהילות קודם לתקיעת השופר, והוא מספר בלשון הפייטן את סיפור עקדת יצחק, תוך שהוא מביע בדיבור ישיר את רחשי לבן של הדמויות. בשעה שיצחק פונה לאביו ומבקש:

      ש??יחו? ל?א?מ??י כ??י ש??ש?ו?נ?ה? פ??נ?ה
      ה?ב??ן א?ש??ר י?ל?ד?ה ל?ת?ש??ע?ים ש??נ?ה
      ה?י?ה ל?א?ש? ו?ל?מ?א?כ?ל?ת מ?נ?ה
      א?נ?ה א?ב?ק??ש? ל?ה? מ?נ?ח?ם א?נ?ה
      צ?ר ל?י ל?א?ם ת??ב?כ??ה ו?ת?ת?י?פ??ח?
      עו?ק?ד ו?ה?נ??ע?ק?ד ו?ה?מ??ז?ב??ח?

      אין עין בקהל המתפללים הנותרת יבשה. כאבה הנורא של האם הישישה, מר גורלו של הבן הרך ובמיוחד גורלו של העם המקריב את בניו כבר אלף שנות דור, גורמים להתרגשותם העצומה של המתפללים. אך מה עומד באמת מאחורי פרץ הרגשות של המשורר המופלא?

      עקידת יצחק (צילום מסך , ויקיפדיה)
      עו?ק?ד ו?ה?נ??ע?ק?ד ו?ה?מ??ז?ב??ח?. "עקידת יצחק".

      בן יחיד ואהוב היה לר' יהודה בן שמואל, שמואל שמו, והוא לימדו תורה מנעוריו, עד כי הנער נהיה לתלמיד חכם גדול בתורה ובמדעים. בן 18 היה, וכבר רקח רפואות חדשות ששום מלומד לפניו לא רקח דוגמתן. אבל בהיותו בגיל זה, בשנת 1163, קם הנער לפתע, פנה עורף לדת אבותיו והתאסלם. ארבע שנים הצליח שמואל להסתיר את השתמדותו מאביו, אבל בתום 4 שנים, מן העיר מוצול שבה שהה, הוא שלח מכתב לאביו לעיר חלב, ובו סיפר לו על המהלך הנורא שביצע ופירט את מניעיו. נקל לדמיין את שברון לבו של האב. הוא מיד שם לדרך פעמיו, במגמה להניא את בנו ממעשהו, אך בדרכו, ודאי משברון לב, חלה האב המיוסר ומת. אנו, המתפללים, האם לא נראה מעתה במבט חדש את מילות הפייטן, שהיו גם בגדר נבואת לב או שיר קינה על אובדנו של הבן האישי?

      ו?י?ה?מו? כ??ל מ?ל?א?כ?י מ?ר?כ??ב?ה
      או?פ?ן ו?ש??ר??ף ש?ו?א?ל?ים ב??נ?ד?ב?ה
      מ?ת?ח?נ??נ?ים ל?א?ל ב??ע?ד ש??ר צ?ב?א
      א?נ??א ת??נ?ה פ?ד?יו?ם ו?כ?פ?ר ה?ב?ה
      א?ל נ?א י?ה?י עו?ל?ם ב??ל?י י?ר?ח?
      עו?ק?ד ו?ה?נ??ע?ק?ד ו?ה?מ??ז?ב??ח?

      ומפאתי מזרח לפאתי מערב, אל גדול פייטני אשכנז, רבי שמעון בר יצחק. ביום השני של ראש השנה נוהגות קהילות אשכנז לשורר את פיוטיו של רבי שמעון בר יצחק, בן המאה העשירית. מוכר וחביב במיוחד הוא הפיוט 'שמו מפארים עדת חבלו' שראשיתו:

      ש??מו? מ?פ?א?ר?ים ע?ד?ת ח?ב?לו?
      ו?נ?ע?ר?ץ ב??א?ר?א?ל??י ק?ד?ש? ה?ל?ו?לו?
      ו?ב?ה?יכ?לו? כ??בו?ד א?מ?ר כ??ל?ו? ק?דו?ש?

      למעשה קטע הפיוט שלפנינו הוא פזמון של פיוט רחב יותר המקדים את אמירת הקדושה, וחדי העין שבינינו ודאי הבחינו כי מאותיות ראשית מילותיו נוצר השם – 'שמעון'. פיוט אחר הסמוך לו חתום גם 'אלחנן בני'. מה הסיפור העומד מאחורי החתימות? במה זכה שמו של אלחנן, בנו של ר' שמעון, להיחתם בפיוט?

      רבי שמעון היה רבה של העיר מגנצא שבאשכנז (גרמניה של היום), ואלחנן היה בנו יחידו. כבר כשהיה בן ארבע, נודע כחכם מחוכם. בבוקר שבת אחד, כשרבי שמעון ורעייתו הלכו לבית התפילה, חטפה המשרתת הנכרית את הילד והטבילה אותו לנצרות. הילד נעלם, המשרתת נעלמה, וכל החיפושים אחריהם עלו בתוהו. הילד הקטן נמסר לידי הכמרים, וכישרונותיו המעולים הביאו אותו לתפקידים בכירים בכנסייה הנוצרית. שנים חלפו, ולבסוף נבחר אלחנן לתפקיד האפיפיור ברומא. יום אחד תקפו את האפיפיור הצעיר געגועים למשפחתו, וכדי ליצור עמה קשר, החליט לגזור גזרות על יהודי מגנצא, בתקווה שאביו יגיע אליו כדי להפר את רוע הגזרה.

      אינוקנטיוס השני (צילום מסך)
      "אינוקנטיוס השני", לפי מסורות שונות הוא בנו של רבי יצחק ממגנצא

      רבי שמעון אמנם נשלח אל האפיפיור לרומא, ושם התווכח עמו בכמה עניינים תלמודיים והשתומם על בקיאותו הפלאית של האפיפיור בגמרא. אחר הוזמן לשחק שח-מט עם האב הקדוש, ונדהם כשהאחרון ניצחו במהלך שהיה ידוע רק לרבי שמעון. באופן פתאומי ציווה האפיפיור להוציא מלפניו את כל החשמנים וההגמונים, וכשנשארו ביחידות התגלה הבן לאביו ונפל על צוואריו.

      מובן שהגזרה הרעה בוטלה, ובמסתרים יצא האפיפיור מהיכלו וחזר אל בית הוריו. ענות לבם של האב ובנו נחרתה בפיוטו של ר' שמעון בר יצחק לראש השנה – 'א?ל ח?נ?ן נ?ח?ל?תו? ב??נ?ע?ם ל?ה?ש??פ??ר' ובחותמו את שם בנו – 'אלחנן בני' בפיוטיו.

      נאה לסיים בדבריו היפים של אשר ברש, המביא את סיפורם של רבי שמעון ואלחנן בנו בספרו 'מנורת הזהב':

      "על כן אל תדמו שהדברים בדויים מן הלב. כל מה שסיפרנו קם ונהיה באמת. תעמוד לנו זכותם של רבי שמעון ואלחנן בנו לעד. אמן".

      שנה טובה ומבורכת.

      ד"ר עדן הכהן הוא מהחוג לספרות, המכללה האקדמית הרצוג