יונה החמקן

לדף הבית של מגזין האינטרנט "דברים"

לדף הפייסבוק של דברים

החגים בפתח, ימים נוראים, ואם בחרטות ווידויים עסקינן, אז גם לי יש אחד. זה קשור ליונה הנביא, ולזה שבמשך רוב חיי לא כל כך סבלתי אותו. היו לי לכך כמה סיבות, לא בכולן אני גאה באותה מידה ועל חלקן ניתן להתווכח, אבל די ברור שמול המסירות של משה רבינו, ההקרבה של אברהם או הנסים של אליהו, בלט יונה כטיפוס מתחמק. זה שממציא תירוצים ונעלם כשצריכים אותו. כולנו מכירים חבר'ה כאלה, מי במילואים, מי במשרד ומי מול הראי, ויודעים שחוץ מלהשתדל שלא לסמוך עליהם, אין הרבה מה לעשות.

ויונה היה כזה. קום לך אל נינווה, אומרים לו. מה קרה? מה כל כך קשה? זה לא שביקשו ממנו להוציא F-15 מהזדקרות. קום לך אל נינווה. זה הכל. ומה עושה הבחור? לוקח את המזוודה הקטנה שהוא שומר למקרים האלה, כשמבקשים ממנו לתת כתף, תופס דיל של הרגע האחרון ויוצא לקרוז בים התיכון. הפעלות, אוכל טוב ושיזוף במידה, מגיע לו לנוח.

שטים קצת. סערה. הספינה מיטלטלת, תרנים נשברים ומפרשים נקרעים. כל יד חיונית על הסיפון, אז האדון ישן. תולה "לא להפריע" על הדלת ונרדם. תסתדרו לבד. זה האיש וזה פועלו. נכון, כשהסערה מתגברת הוא דורש מהמלחים לזרוק אותו למים, אבל לי תמיד הייתה הרגשה שלא טובת הציבור עמדה בבסיס העניין אלא מחלת-ים, וכל מי שאי פעם הקיא את נשמתו מעבר למעקה סיפון בשעת סערה יסכים איתי שמה שהכי רוצים באותם רגעים זה למות.

אבל גם המים הקרים, מסתבר, לא מובילים את יונה להתפקחות, ורק אחרי ארוחת דגים שנמשכת שלושה ימים הוא מואיל לגמול עם אלוהים חסד ולהזיז את עצמו בואכה נינווה.

בקיצור, יונה הוא ברנש שאם תיקח איתך לאי בודד, תוך שבוע הוא הופך אותך לששת.

במישור האמוני זו הייתה גם קצת חוצפה מצדו. יונה החליט להתנגש חזיתית בבורא. להניף נס של מרד. וזה לא שקינן בלבו ספק בקיומו של האל. הם הרי כרגע דיברו, ויונה יודע היטב שאלוהים שם. לנסות לברוח ממנו, בשלב הזה, זה כמו להתעקש לטגן דג זהב שפתח את פיו והבטיח למלא עבורך משאלה, רק משום שאתה לא בטוח עדיין שמילה של דג זו מילה. על מה בדיוק יונה בנה? על זה שאלוהים קיים, כל יכול, אבל לתפוס אותו הוא לא יצליח?

אז כן, הייתה פה חוצפה. אני לא נגד, אבל כרודף צדק ילדותי, ורודפי צדק הם לעולם ילדותיים, העובדה שאלוהים מעולם לא העניש את יונה, מאוד הפריעה לי. אני יושב בבית כנסת כבר קרוב ליממה, מתפלל לסליחה ולכפרה, ואילו ליונה, שמעולם לא טרח להתנצל על התנהגותו הנלוזה, אלוהים מחליק הכל. ברח לו, נרדם לו, שיחק איתו שלושה ימים בבוא-נראה-מי-עקשן-יותר-אפילו-שאני-בתוך-דג, ואלוהים אפילו לא דורש ממנו להביע חרטה. זה מסר מבלבל במקצת, בטח ליום כיפור.

אבל חלפו להן שנים, וקצת התרככתי. כולנו סובלים מחולשות אנוש, ואולי יש מקום למעט יותר סלחנות כלפי יונה. מה אני יודע? אולי גם אני הייתי מנסה להתחמק מיציאה למסע המדברי המפרך הזה, ועוד לעיר מלאה בחוטאים שעלולים להרוג את מי שבא לקלקל להם את החגיגה. בינינו, אלוהים יכול היה גם לשלוח את ההודעות שלו באופנים אחרים, ואני משוכנע שחיזיון אור קולי בשמי נינווה היה עושה את העבודה לא פחות טוב מאשר נביא מזמר.

אז יכול להיות שהחמרתי איתו קצת. אבל אני עדיין לא אוהב אותו, וכשהבנתי למה, התחוור לי שיונה דווקא כן קיבל עונש, ועונש לא קל.

בשאול המלך, שלפי כל הסימנים היה בחור נהדר לפני שהתפרצה אצלו הסכיזופרניה הפרנואידית, אפשר להיזכר כשמטיילים על הגלבוע. על רות המואביה קוראים לצד קפה ועוגת גבינה של שבועות. מכבים זה חנוכייה וסופגניות, ואסתר ומרדכי בכלל שיחקו אותה עם החג הכי מתוק שקיים.

אבל את יונה דפקו ביום כיפור. ולא בחלק ההגיוני יחסית, אחרי תפילת ערבית סבירה באורכה, סיבוב עם חברים בשכונה והתבשמות באווירת הקדושה שנוחתת על הרחובות, אלא למחרת בצהריים. בחלק המיותר. כשקרקורי הבטן כבר התחלפו בחולשה גופנית, הצימאון עושה בך שמות והשעות הספורות שנותרו עד לסיום הצום מתעקשות שלא לחלוף. אז, כשאתה מנסה לעודד את עצמך על ידי השוואת יום כיפור לרמדאן, קוראים את יונה.

וכשאתה רעב וצמא ומותש ועצבני, יונה מעצבן אותך פי כמה. לא רק לו, לאף אחד אין סיכוי, בתנאים האלה, להתחבב על מישהו, ויונה זה נדון לדורות אין מספר, שעצם אזכור שמו בפיהם יציף אצלם בכל פעם, מעשה פבלוב, את התחושה המייאשת הזו של יובש בגרון, תשישות איברים וזמן שעצר מלכת.

היום, כאמור, אני כבר לא בטוח שזה מגיע לו, אבל כמו שזה נראה ובמבט אל הנצח, אלוהים הכניס ליונה את כל הקיקיון.