לדף הפייסבוק של "דברים"
"בכל פעם ששואלים אותי 'תגידי, מה הקטע שלך? מה, חזרת בשאלה? בתשובה? את דתייה לייט?' אני מודה שאין לי תשובה, מתחמקת מהגדרות ככל הניתן. אבל השאלה הזאת מחזירה אותי תמיד למערכת היחסים הכי יפה, קשה , מתסכלת, מתגמלת , מיאשת , משחררת... שאני מנהלת כבר כמה עשרות שנים טובות עם אלוהים . והנה התמצית:
כשהייתי קטנטנה
אולי שנתיים , פלוס...
אלוהים שבשמים היה כזה טיפוס
של סבא עם זקן ארוך משגיח במרומים
שלוח חלומות ובים לכל הילדים ...
ולפני שעצמתי עיניים וגלשתי אל הלא-נודע
לחשתי תוך עצימת עיניים
"אדוני לי ולא אירא"
אבל עד גיל 8-9 כבר חונכתי
שלריבונו יש עוד כמה צדדים
-הוא יודע לכעוס , להעניש
והוא מומחה לילדים רעים חוטאים (כמוני)
אז תפסתי מרחק לא רציתי להתחכך
אם הוא מאיים למה לי להסתבך?
אך יסתבך שמו ! הפחד כבר ננטע
לא היתה לי שום דרך חזרה
אלוהים שלי כמעט בלי לשים לב
קםת בין תפקיד האוהב .. לאויב
היו לילות שלא ישנתי מרוב בהלה
ואת כל צעדיי בחנתי אם טוב, אם רע...
כל-כך נלחצתי מהחישובים , החשבונות עם אלוהים
בזמן שלא ישנתי , ניהלתי איתו דיאלוגים שלמים !
אמרתי "ריבונו , חלאס! זה בלתי אפשרי ...
גזור עליי עונש מוות אבל תן לחיות חופשי!"
וחיכיתי, וציפיתי ... שמיתישהו אני אמות
אבל עד אז רציתי לחוות קצת ילדות .
אגב, נפגשנו . אני והמוות . כמה פעמים
היו אפילו פגישות ממש פנים אל מול פנים
למשל בגיל 12 חציתי כביש ראשי עם חברה
דרס אותנו אופנוע כבד אני יצאתי בנס , בלי שריטה !
גם ניצלתי מאונס , מהפרעת אכילה, מזריקה אלרגנית מסיבוך בלידה ...
ואני חושבת שרק אז עם תינוקת בידיים
הרגשתי פעם ראשונה , מאז גיל שנתיים
שמישהו כל הזמן שומר עליי
אומר לי בלי מילים
שאין לי מה לפחד כי הפחדות ואיומים
הם המצאה של בני אדם
לא של אלוהים!
ובלב שלם , בלי פחד , עם אמת פנימית גמורה
חזרתי ללחוש כל לילה- "אדוני לי ולא אירא "