פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      להתקשר לסבתא

      "שער נפתח באותו יום לכדי סדק זעיר, ודרכו העולם נפער ונגלה, גדול יותר מעיר אחת וסתיו אחד ופיסת השמיים שמעליו. משהו ניתן ומשהו נלקח. ר' אומרת שעד היום, כשהיא מאחלת גמר חתימה טובה, היא נזכרת בסבתא שלה. וכל יום-כיפור הוא גם לא-יום-כיפור במקום אחר"

      לדף הבית של מגזין האינטרנט "דברים"

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      גם תפילות תשרי לא נשארו צרובות בי

      לדף הפייסבוק של "דברים"

      אין לי הרבה זיכרונות ילדות מחגי תשרי. הם זכורים לי בעיקר בתור עיסה דביקה של ימים משונים, והרבה צערים קטנים: סוף הקיץ, סוף הים. הרגע בו מגלים שאין יותר סלסלות ענבים על המדף.

      גם תפילות תשרי לא נשארו צרובות בי. בית הכנסת של ילדותי, מדגם מייצג של בתי כנסת בשנות ה-80, כלל עזרת נשים קטנה וצפופה עם כסאות פלסטיק, מנותקת מהתפילה עצמה. אני זוכרת בעיקר את עצמי בוהה בווילון.

      הזיכרון הזה הוא, לכן, של חברתי ר'. ונדמה לי שגם הוא זעיר מכדי להיחשב ממש זיכרון. אבל ברגעים קטנים, כשאנחנו משרטטות את מפות השבילים הלא מסומנים והדרכים צדדיות, אנחנו יודעות שזה חשוב.

      למדינות נפרדות יש שמיים אחרים?

      בחודש תשרי אחד, בימי בית הספר היסודי, נסעה ר' עם משפחתה למקום המסתורי המכונה חוצלארץ. ידענו על חוצלארץ בעיקר שבדרך לשם, במטוס, מקבלים פחיות קולה קטנות ונחשקות. עדיין לא הכרנו את הג'ט לג המשונה, שבו הגוף כבר נמצא במדינה החדשה, אבל הלב עוד פועם לפי המדינה הקודמת, לילה ויום.

      יום לפני יום הכיפורים נחתה ר' בחוצלארץ. הלב שלה עוד היה בארץ, עם הלימודים שרק התחילו והארוחות המשפחתיות של ראש השנה. הדבר הראשון שעשתה כשהתעוררה בבוקר היה, לבקש להתקשר לסבתא שלה. אחרי שחייגו עבורה את הקידומת והמספר לארץ, הצמידו אותה לשפופרת, ור' סיפרה לסבתה חוויות מהטיסה. היא סיימה באיחולי גמר חתימה טובה. "אבל ילדה שלי", סבתא שלה אמרה, "אצלנו כיפור כבר יצא".

      ר', עדיין הלומת שינה, לא הבינה. כל ההתרגשות על שערי שמיים שנפתחים ונסגרים בשעה מסוימת. מה, למדינות נפרדות יש שמיים אחרים? איך יכול להיות שבזמן שהיא תעמוד, הומה ונרגשת, בתפילת נעילה, אצל סבתא שלה השערים בעצם כבר ננעלו? וכל החברות שהיא תמיד עומדת איתן בכל נדרי, איך יכול להיות שאצלן יהיה יום רגיל, בזמן שהיא תתפלל את החשובה בתפילות, ביום הכי קדוש? זה היה הרגע בו הג'ט לג השתלט. ור', עייפה ומבולבלת, התחילה לבכות.

      שער נפתח באותו יום לכדי סדק זעיר

      לא קרה כלום. זה מה שאמא שלה כנראה אמרה, כי זה מה שאמהות אומרות. ובאמת לא קרה כלום. ר' הלכה לבית הכנסת וצמה כמעט עד הסוף, וכשחזרה מחוצלארץ הביאה איתה פחיות קולה קטנות.


      אבל שער נפתח באותו יום לכדי סדק זעיר. ודרכו העולם נפער ונגלה, גדול יותר מעיר אחת וסתיו אחד ופיסת השמיים שמעליו. משהו ניתן ומשהו נלקח. ר' אומרת שעד היום, כשהיא מאחלת גמר חתימה טובה, היא נזכרת בסבתא שלה. וכל יום-כיפור הוא גם לא-יום-כיפור במקום אחר.

      שיחה שתחילתה געגוע וסופה צביטה

      כשאני מדמיינת את התמונה הזו, תמיד נצבט לי קצת הלב. ר' הילדה, רעמת תלתלים ורווחים בין השיניים. מדברת בטלפון חוגה כמו של פעם, יושבת על הרצפה כמו שהיא עושה עד היום. שיחה שתחילתה געגוע וסופה צביטה שאין ממנה דרך חזרה. הגוף במדינה אחת והלב עוד פועם באחרת, לילה ויום.


      כשהיא סיפרה לי בפעם הראשונה חשבתי, שאם היה לי מחק זיכרונות הייתי מוחקת לה את הזיכרון הזה, כמו קמט לא נורא במקום נסתר בבגד. אבל האמת היא שאני לא בטוחה שזה נכון.

      גילית חומסקי היא סופרת, משוררת ועיתונאית